עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), סוף עמ' 97 ואילך.
כפי שיוצא ברור מירושלמי מו"ק פ"א ה"ז, פ' ע"ד, ובבלי שם ח' סע"ב.
"עלת כלתא נפקת טרחותא", בירושלמי שם, או "עיקר טירחא חד יומא הוא", כבבלי שם.
ופירשו "צרכיו" צרכי הסעודה, סעודת הנישואין.
ובררתי את מהות הדיבור הטכני "סכנה" במאמרי ב- Annuaire de l'Inst. de Phil. et d`Hist. Orient. et Slaves ח"ז (1944–1939), עמ' 427. ועיין גם מ"ש לעיל יבמות פי"ב, הע' 114.
בשנתון של ביה"מ של צינצינטי, כרך ח'-ט', 32–1931, עמ' 305.
ומה שמביא שם בהע' 101 בשם החזקוני הוא גם בילקוט בראשית רמז ק"ט בשם מדרש.
בס' המתיבות והעיטור (עיין להלן בפנים): שמא. אבל באו"ז (עיין להלן, הע' 10) כלפנינו.
כ"ה בכי"ל, ומה שבאמצע הסר שם, והושלם בגליון בכ"י אחר, ואינו גם בס' המתיבות, הוצ' רב"מ לוין, עמ' 12, ובאו"ז ח"א סי' תרט"ו, פ"ד ע"א. וכגירסת הגליון והירושלמי בד"ו, כ"ה גם בעיטור שהבאנו להלן בפנים.
עיין לעיל, הע' 11. ובשיטה להר"ן, עמ' כ"ו, מקוצר.
עיין לעיל, הע' 11.
ועיין ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו, כ' ע"ג, בבלי קידושין ע' א', ב"מ ל' ב', שבת קכ"ז א', וברש"י שם, ד"ה רבי, ועוד.
ועיין בבאור הרד"ל לפרקי דר"א ספט"ז הנ"ל, הע' י"א. ומדברי המאירי הנ"ל אנו רואים שאין לשבש את דברי הר"ן.
ואפשר שמכאן הסיקו שחתן אסור בעשיית מלאכה, שהרי לפי הרא"ה לעיל שם היינו שמחה, היינו בטול מלאכה, וכמו שהעתקנו לעיל, ד"ה וכן ברא"ה.
אבל הנכון הוא "מפתח ביתו", והכוונה שאין המלך יוצא מפתח ביתו לשמחה, ולא לאבל, ולא לעסק, אלא הכל באים אליו, אף חתן כן, אינו יוצא מפתח ביתו אלא יושב שם ומשמח את אשתו. וכן אמרו גם על אבל (בבלי מו"ק כ"ג א'): שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, והרי בכמה דברים יש דמיון בין חתן לאבל, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 50, עמ' 51, הע' 67, עמ' 52, הע' 76, והוא הדין לאיסור מלאכה.
שהרי העיטור להלן שם, סוף ברכת חתנים, ס"ה ע"ד, הסתייע מפרקי דר' אליעזר, וקראו בשמו, ולמה אמר כאן "הגדה", שמע מינה לכאורה שהיה לפניו כן בספר אגדה אחר. ועיין יש"ש במכילתין פ"ב סי' ד'. אבל מלשון הריטב"א שבשטמ"ק הנ"ל משמע כמו ששערנו.
ונקטו בלשון "הבא" משום שמדאורייתא אין תופסין בהן קידושין, אם לא קידשה אביה.
שיטת התוספתא היא ששוטה וחרשת חזקתן מוכות עץ (עיין מ"ש להלן, שו' 21–22, ד"ה הבא), אבל הואיל וכתב להן כתובה מדעתו, וידע שהיא חרשת, או שוטה, סבר וקבל והזקיק להן את נכסיו (עיין מש"ש), ומכל שכן שאם לא היו מוכות עץ שכתובתן מאתים.
עיין שם במגיד משנה ומ"ש בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ס"ז, אות ו'.
כגירסת הרי"ף והרא"ש. ובהוצ' שלפנינו ובכי"מ חסרה המלה "מנה".
במצפה שמואל העיר על שלטה"ג שהביא את דברי הרי"ד, ועכשיו הרי זכינו לפירושו. ועיין גם בשטמ"ק שנציין להלן.
ולעיל שם הביאו ברייתא: החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים. אבל ברוב הספרים לא היה כתוב שם "ויש להם טענת בתולים", כעדותן של בעלי התוספות שם, ד"ה חרשת. וכן לא היתה גירסא זו לפני כמה מן הראשונים, ועיי"ש בתוספות.
רש"י תפס את לשון משנתנו. ובחרשת ובשוטה כל בעילה אונס היא.
ועיין במלחמות להרמב"ן שהבאנו להלן בפנים ומ"ש להלן פ"ג, שו' 21–22, ד"ה ולפי זה. אבל במל"מ פי"א מה' אישות ה"ח, ד"ה ולעניין קנס, כתב בדרך אפשר שלסברת הרא"ש אף קנס אין להן.
ור' מאיר לאו דווקא, אלא תנא שסובר כר"מ במוכת עץ, אבל חולק עליו בקטנה וסובר שיש לה קנס, והוא הדין באילונית שיוצאת מקטנותה לבגר, עיין מ"ש להלן, עמ' 226, ד"ה והר"מ.
ולפ"ז גם חרשת ושוטה, אפילו אין להן בתולים, הן בחזקת מוכות עץ, וכתובתן מאתים, ואין להן טענת בתולים. ועיין מה שהקשה רשב"א לפירוש ר"י בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת.
וכן רצו לפרש כמה מן האחרונים, עיין ביש"ש פ"ג סי' ז', ובמשנה למלך הנ"ל בסוף דבריו ובפתחי תשובה אה"ע ריש סי' ס"ז.
ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 23–24, סד"ה סומה, ולהלן פ"ג, שו' 22, ד"ה סומה.
ועיין בתוספות ל"ו ב', ד"ה כולהו.
והמלים כשירה, איילונית הן באשגרה מלעיל, שו' 20–21.
בבלי פ"ט א'.
כמשנת יבמות פ"ה מ"ג, קידושין רפ"א (עיין בירושלמי שם, נ"ח ע"ב) ועוד בכ"מ. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1062 ואילך.
ברם בבבלי נראה שהמלה "אלא" היא מן התירוץ, ובירושלמי היא מלשון הברייתא.
ואף שגם בירושלמי ישנה שיטה שלא הכשירו רבן גמליאל ור"א אלא אותה, ולא את בתה, ונמצא ששתי המשניות מדברות על האשה עצמה, מ"מ לא הקשו שם, מה לי ראוה שנבעלה, מה לי ראוה מעוברת, ואם חולקים בראשונה פשיטא שחולקים גם בשנייה, עיין בבלי י"ג א'. ובוודאי שבירושלמי סברו שיש רבותא במעוברת מה שאין בראוה שנבעלה, עיין בלשון הר"מ בפי"ח מה' איסורי ביאה הי"ג ובמה"פ כאן פ"א ה"ח, ד"ה מהו, ובהפלאה למשנתנו.
הביטוי "כריסה בין שיניה" הוא גם במשנת ר"ה פ"ב מ"ח. וחכם אחד הציע להגיה: "כריסה בין שדיה", ואין צורך בכך, והנכון כלפנינו, והכוונה שהאשה לא תוכל לשקר ולהכחיש שלא נבעלה (או שכבר ילדה אתמול, כמשנת ר"ה), שהרי כריסה יכנס לבין שיניה ולא יתן לה לשקר. ואין לקלקל מליצה ציורית זו.
צ"ל: מבדים היינו, כמו שמעתיק בשטמ"ק בשמו. ושיבוש זה גם בעיטור אות קוף, קיום, הוצ' רמא"י, נ"ג ע"ד, בשם הירושלמי: עבדין היינו. ונשגר הסופר מלשון הגדה של פסח.
בשטמ"ק שם בשמו: מבדין, אבל עיין מ"ש להלן.
ועיין בתשובות בעל או"ז לר' אביגדור כ"ץ בח"א סי' תשמ"ה, ק"ה ע"א ואילך. ולכאורה באותו מעשה עסיקינן. ועיין מ"ש ר' אביגדור בהגהות מרדכי שם (שהזכרנו בפנים), ומ"ש בשו"ת הרשב"ש סי' תקנ"ב, ד"ה ויש כאן מקום עיון. ובאו"ז שם הוכיח שלא כשיטת הר"א כ"ץ, ועיין גם ברשב"ש הנ"ל. ועיין בש"ך שהבאנו להלן הע' 4. ולעצם הפירוש בירושלמי שביעית פ"י, עיין מ"ש הראשונים שהביא באהצו"י שביעית, עמ' 105–106. ופירוש חדש בירושלמי שם בתומים סי' מ"ג ס"ק ח', סוף אות ז', עיין לעיל שם מ"ש רבינו בשם ר' אביגדור בפירוש הירושלמי שביעית.
והעירותי על כך בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 68. ונעלם ממני שעל עיקר הדבר כבר עמד הש"ך בחו"מ סי' מ"ו אות ט', שכתב: ומ"מ גם דברי הרב בד"מ תמוהים בעיני, לפי שהרב סביר דהך דתשוב' מהרי"ק שרש ע"ד מתשובת מהרי"ק היא וכו', ונראה לעין למי שמעיין שם בתשובה ההיא, שאותה תשובה חיבר איזה גדול אחד שהיה זמן רב קודם ההג"ה מרדכי וכו', עיי"ש. ועכשיו זכינו לדעת שהתשובה היא לר"י בעל או"ז.
וכן מביא בשמו בשו"ת מהר"מ אלאשקר סי' ס"א, והוא מוסיף: והכי נמי איתא בתוספתא פ"ב דכתובות. ולפנינו בירושלמי ר"ה ליתא.
ולפלא שנעלמה מהם לפ"ש התוספתא בעדיות פ"ג סה"ב: "נאמנת עיסה לטמא ולטהר לאסר ולהתיר לרחק ולקרב", והכל לעניין יוחסין, עיין בתוספות י"ד א', ד"ה ת"ר, ובשטמ"ק שם, ובמלא"ש עדיות פ"ח סמ"ג. ועיין לעיל, עמ' 198, ד"ה ובענייני. אבל גם הראשונים לא פירשו כן. וצ"ע.
ועיין ר"מ פ"א מה' עדות ה"ד ובמרגליות הים סנהדרין ל"ב ב', אות כ"ט.
ספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף (ירושלים תרצ"ה), עמ' 116–117.
ואע"פ שרוב הראשונים חלקו עליהן. המחלוקת היא מצד ההלכה, אבל לא מצד הלשון.
באו"ז ח"א סי' תשמ"ה, ק"ה סע"ב-דע"ג, כתב: פי' הא דקתני כמי שנחקרה עדותן, היינו שנחקרה עדותן ונמצאת מכוונת שאינם מכחישין זה את זה, דאי נחקרה דקתני שהעידו האמת פשיטא שאינם יכולים לומד מבודין היינו, וה"פ משנחקרה עדותן בב"ד שהיא מכוונת, ששניהם מכוונים ואינם סותרים זה את דברי זה, אבל קודם לכן נאמנים, מיגו דאי בעו הוו מכחשי אהדדי, ונמצאת עדותן בטילה מאליה. ומיגו שנקט דבינו הוא לאו בדווקא, והכוונה שאם העד מכחיש את עצמו, אינו גרוע ממכחיש את חבירו (ואפילו במקום שהכשירו עדות מיוחדת שאינו מכחיש את חבירו), ואין תועלת בדרישה וחקירה נוספת. והוא הדין בכל מקום שעדיין לא נתבררה עדותן, והם חוזרים בהן אין מקום לברור נוסף, וממילא עדותן בטלה.
בד' קושטא סי' נ"ב.
בד' קושטא סי' מ'.
פרסמו ר"ש אסף בספר "לאיש התורה והמעשה", ירושלים תש"ו, עמ' י"ד.
צ"ל: מבדין. והשוה גירסת בה"ג שהבאנו בתחילת העניין כאן, ד"ה העדים.
וכ"ה בה"ג שנביא להלן בפנים. ומכאן שאפילו אם אמר בב"ד איני יודע לך עדות אינו חוזר ומגיד יודע אני, כשיטת בעלי התוספות בב"ק נ"ו א', ד"ה פשיטא. ומכאן קשה על שיטת הר"ן בשבועות פ"ג הסובר שבאומר איני יודע יכול לחזור בו, עיין בב"י טחו"מ, סי' כ"ט ובאחרונים שציין הש"ך שם סוף סי' כ"ט. ויש להוסיף שו"ת ר"ב אשכנזי סי' ה', ד"ו ל"א ע"ג ואילך. ועיין בס' עצי ארזים סי' י"ז, אות ע"ט, ותירוצו קשה לשאילתות ולבה"ג, שהרי כאן אפילו בלא שבועה עסיקינן, דומיא דכיון שהגיד, דילפינן מיניה. וכן משמע קצת מן הבבלי ב"מ כ"ח ב', עיי"ש בדש"י, ד"ה מסתברא, ובריטב"א שם. ולכאורה דבריהם תמוהים, שהרי העדים אמרו שהם יודעים שהוא רמאי, ובוודאי בכגון דא צריכים לשאול אותם מניין הם יודעים שהוא רמאי, וממילא יכולים לחזור לפני השאלה. אלא שמסתבר לומר שבנידון של ב"מ שם על הבעלים להביא ראייה שאינו דמאי, ואם העדים אמרו שהוא דמאי מיד נתקיימה עדותן שאינם יודעים שהוא אינו רמאי, ואין שום מקום לחקירות מניין הם יודעים שהוא רמאי, שהרי אין לנו שום נפקא מינה מזה, וכאילו אמרו בפירוש אין אנו יודעים שהוא אינו רמאי, וכבר נגמרה עידותן בב"ד, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לולא דלא מייתי איניש חובתא לנפשיה.
כשיטת רוב הפוסקים. והדרשה בספרי שופטים פי' קפ"ח (עיין תשב"ץ ח"א סי' פ"ד) אינה אלא אסמכתא. ושיטת בעל נודע ביהודה אה"ע מהדו"ק סי' ל"ג (ועוד בכ"מ) נדחתה ע"י רוב האחרונים.
כפי שנראה מתשובת הרי"ד כת"י שנביא להלן.
והוא כותב שם: תשובה דכל [ד]מצי להגיד על פה כשר בכתיבה וכו', וכל שאינו יכול להגיד בפה אינו כשר בכתיבה, ולהכי אלם פסול לעדות בכתיבה משום דליתיה בעל פה וכו', כלשונו בפסקיו ליבמות ל"א ב', ח' ע"א מן הספר. ולהלן שם מבאר כדברי הרי"ף ביבמות פ"ג סי' ל"ב, וכמו שבאר גם בפסקיו לעיל שם, ז' ע"ד מן הספר.
כלומר, העתיקוה, אבל לא לפסק הלכה. והרי"ף הביא ברייתא זו מן הירושלמי, וכנראה שאף הר"ח הביאה משם.
כלומר, הואיל ומן הבבלי משמע שעדות בכתב כשירה בעדות אשה.
ספרי שופטים פי' קפ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 228. ולפנינו חסר שם "ולא עד מפי עד". ולפני "מעכשיו" היו עד מפי עד פסול אפילו לעדות אשה, ולא האמינו לו על מיתת האיש. ועיין בס' מושב זקנים על התורה סוף נח, הוצ' ששון, עמ' ט"ו.
וצויין להם לעיל, שו' 6–7, ד"ה ורוב.
עיין שיטת ר"ת בתוספות יבמות ל"א ב', ד"ה דחזו, ועוד, עיין בשער החדש על העיטור במקומו.
ואף כאן פירושו שכתבו בשטר הלואה ביום שמת פלוני. ועיין לעיל שם בעיטור, מאמר ראשון, זמן, ט' ע"א.
שמא צ"ל: דלא ידעינן מַנו.
ועיין מ"ש להלן, הע' 36, בשם תוספות חד מקמאי.
דמדבר תורה.
וכלשון זו כתב גם במאירי סוף יבמות.
איני יודע.
ומדבריו ברור שלא עלה על דעתו לומר שכוונת הר"מ היא שצריך לקיים את כתיבת העד, כמו שפירשו הרשב"א, הריטב"א (בסוף יבמות) ועוד את דברי הר"מ. וברמב"ן שם: "ואיכא מאן דאמר דווקא היכא דמקויים", ומתוך דברי תלמידיו נראה שפירשו שכוונתו להרמב"ם הנ"ל. ועיין במגיד משנה שם הכ"ח שכתב בדרך אפשר: שכוונתו היא למעוטי אם היה כתב עכו"ם וכו', והוא כמו שכתב באו"ז שהבאנו בפנים.
כ"ה במהרי"ק הנ"ל (לעיל הע' 32).
ובתוספות חד מקמאי ק"כ סע"א: גרסי' בפ' מי שאחזו (ע"א א') וכו', שמעינן מהא דמפי כתבם בערות אשה כשר, ומיהו לא דמי האי מפי כתבם דגיטין למפי כתבם דירושה (צ"ל: דירוש', דירושלמי) שכתב רב אלפס מצא כתוב בשטר איש פלוני מת, איש פלוני נהרג וכו', דבההיא דגיטין מיירי, כגון שכתב לפני[נ]ו בשטר איש פלוני מת, ובההיא מכשרי', אבל בנמצא כתוב בשטר איש פלוני מת לא, אפשר דלא מכשר וכו', ועיין בבדקי בתים להר"י לובעצקי, עמ' כ"ט-ל'.
נגד פירושו של רב האיי גאון, עיין אוה"ג, עמ' 77–80.
ושם "אדם", כגי' ד וכי"ע. ועל כתיב "אדן", עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 1.
בר"ח שבאוה"ג, עמ' 21, חסרה המלה "כמה", אבל גם הראשונים גרסו בירושלמי "כמה".
ברשב"א (קידושין כ"ז סע"א): האחרת (כלומר, קנה בכסף של זו את השדה האחרת).
לשון הרמב"ן בקידושין כ"ז סע"א.
כשיטת רוב הראשונים, עיין ב"ק י"ב א', תוד"ה בעינן, וד"ה למה לי, חידושי הרשב"א שם ובתשובותיו ח"א סי' תתקנ"ד, ועוד. ועיין ב"י טחו"מ סי' ר"ב, וכמו שהסביר במרכבת המשנה פ"ג מה' מכירה ה"ט. ועצם הדין שאין קרקע נקנה אגב קרקע אינו מוכרח מן הגמרא, ואפשר שעבדים שאני, ואפילו אם הם כקרקעות אינן נקנים באגב, ועיין במאירי ב"ק, עמ' 38. ובחידושים לא נדעו למי בקידושין כ"ז א', ד"ה איבעיא, הביא המחבר בשם מורו כדבר פשוט שקרקע נקנה באגב. ועיי"ש בחידושין שתמה על רבו, וכתב: וצ"ע אי אשכחן אגב במקרקעי בשום דוכתא, דנראה דלא מהני אלא במטלטלי וכו', כדברי התוספות בב"ק הנ"ל.
והפירוש הנכון בירושלמי הוא בשער החדש לעיטור ריש מאמר שלישי, אגב, י"ג ע"א, אות ז'. ועיין מ"ש בהגהות יפה עינים קידושין כ"ז ב'. והגהת בעל שדה יהושע בירושלמי אין לה על מה לסמוך, וכתב על סמך דברי הראשונים שמפרשים את הבבלי.
ורבא השתמש בלשון "לא שנו" משום שדברי שמואל ברייתא היא, כמו שאמרו אח"כ, עיין במאירי שם, עמ' 164.
ברמב"ן וברשב"א שם חילקו שדווקא אם לא עשה קניין בגוף הדבר הנקנה צריך דמים, אבל אם עשה קניין בגוף הדבר אין צורך בדמים. ועיין גם במגיד משנה פ"א מה' מכירה ה"כ.
ומקצתם גם לשיטת הירושלמי (ההלכה של עייל ונפיק אזוזי לא נזכרה בירושלמי).
כנראה שכל זה הוא ניסוח הרי"ץ גיאת עצמו ע"פ התוספתא, הירושלמי והברייתא שבבבלי, עיין להלן.
ויש כאן פירוש חדש, שרבא אינו מדבר בקניין מטלטלין אגב קרקע, ואינו מפרש את דברי שמואל, אלא מפרש את משנתנו שהזכירה קניין כסף, ועלה אמר רבא שאין קניין כסף אלא בנתן את כל הכסף, אבל אם נתן מקצת כסף אינו קונה אלא כנגד מעותיו. ולפירוש זה כיוון בעל ס' העיטור, מאמר ג', אגב, הוצ' רמא"י, ט"ו ע"א, שכתב: ואית דמפרשי ארישא דמתניתין, דקתני בכסף, וליתא. ותניא נמי הכי יפה כח הכסף וכו', וגרס כגירסא שלפנינו בבבלי, ולפיכך דחה פירוש הרי"ץ בשתי ידים, עיי"ש.
קידושין י"ג א', ירושלמי שם פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד, ה"ה, ס' ע"ג, ובמקבילות במע"ש ובעירובין.
כלומר, שאף בחזקה לא קנה אם לא נתן דמי כולה. ואף לפירוש זה רבא מפרש את משנתנו.
עיין בתוספות קידושין כ"ז ב', ד"ה במה, ועוד.
בין השורות תלוי: מהן.
כן גרס הרי"ץ גיאת בברייתא שבבבלי, עיין להלן.
ואף בשאילתות סוף בהר גרס כבהוצאות שלפנינו, וכן היתה הגירסא לפני כל הראשונים שבדקתי.
והביאו אותו ר' שמריה בר' מאיר ור' יעקב מההר (בתשובות שפרסם הר"מ בלוי בסוף ס' המכתם לפסחים, סוכה וכו', עמ' רנ"ד-רנ"ה) וחלקו עליו. אבל דברי העיטור דברי גאונים הם, והיא תשובת רב האיי שפרסם הר"ש אסף בס' מדעי היהדות ח"ב, ירושלים תרפ"ז, עמ' 65. ועיין בתשה"ג הקצרות סי' ק"פ ואוה"ג קידושין, עמ' 153.
וכן "בבית דין" בתשובות הנ"ל (לעיל, הע' 57), ואפילו אמר בב"ד מועילה אמתלא, עיין בשו"ת ר"י אבן לב ח"א כלל ו' סי' מ"א (בד"ר), והעיר שם על התשובות הנ"ל שחולקות על בעל העיטור. ועיין בשער החדש שציין לאחרונים בעניין זה (אם מועילה אמתלא אחרי שאמר בב"ד). ועיין בהעמק שאלה לשאילתות סי' צ"ו, ד' ירושלים, סוף עמ' קפ"ד ואילך. ועיין היטב בלשון רב האיי הנ"ל ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' רנ"ח, ושם לא הוזכר ב"ד. ועיין מאירי, עמ' 108, ובהע' ז' שם.
צ"ל: אלא, כמו שמעתיק בשו"ת ר"י אבן לב הנ"ל, וכ"ה בתשובת רב האיי הנ"ל (לעיל, הע' 57).
ועיין בשער החדש הנ"ל, אות כ' שכתב שדברי בעל העיטור נעלמו מעיני האחרונים, עיי"ש. אבל כבר העיר עליו בשו"ת ר"י אבן לב הנ"ל והביאו בהעמק שאלה הנ"ל (ווילנא, תרכ"א), נ"ב ע"ד. ועכשיו אנו רואים שדברי בעל העיטור דברי רב האיי הם, כלעיל הע' 57. ועיין בס' שב שמעתתא ש"ו פ"ח, ומה שהשיג עליו בשו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' נ"ו. ומדברי ר' שמרי' בר' מאיר שהבאנו לעיל בפנים, שו' 4–6, סד"ה עדים, משמע כדברי בעל שב שמעתתא.
צ"ל: באמרה. ובתשובת רב האיי הנ"ל: כי דומה הדבר כאילו היא אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני וכו' אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ובעל העיטור קיצר את התשובה.
עיי"ש שהסבירו את דברי התוספות שאין אמתלא מועילה אלא במקום שהשתיקה אינה אוסרת, כלומר, דווקא במקום שאנו אומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכדברי התוספתא כאן לפי פירוש התלמוד.
עיין במסורת התוספתא דמאי פ"א, עמ' 63, שו' 13 (וצ"ל שם: כתובות פ"ב [מ"ב], מ"ה).
וציינתי להם בתס"ר ח"ב, עמ' 105 ואילך. ועיין גם בחמרא וחיי שהבאתי שם שנשא ונתן בעיקר דברי הש"ך.
ועיין רש"י, ד"ה ואח"כ. ונראה שגרס כגי' המאירי. ולא כמ"ש הרש"ש. ועיין בשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' קע"ח (וציין לו הר"י ענגיל בגליוני הש"ס כ"ב א') שכתב: ואפילו יש עדים שנשבית נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמאתי, עיי"ש. והדברים תמוהים, כפי שנראה מן התוספתא כאן ומן הברייתא שבבבלי כ"ג א' שמוכח ממנה שאינה נאמנת אלא דווקא אם אמרה כן לפני שבאו העדים.
הלכה זו נאמרה גם לעיל שם ה"ה לעניין אשת איש. ועיין בבלי כ"ג א', ועיין מ"ש הר"ח אלבק בסה"י לכבוד ר"א ווייס, עמ' ק"א, הע' 15.
שלא גרסו בברייתא כבהוצאות שלפנינו ("ואמרו לא ידענו") ולא כגירסת הרי"ף והרא"ש ("שנשבית"), אלא סתם: ואח"כ באו עדים, עיין לעיל, הע' 65.
ועיין בבלי ב"ב ק"ע א'. ועיין בהפלאה כ"ג א', ד"ה "תוספת ד"ה לא תצא".
שאם לא כן אין כאן אלא עד אחד על טומאה, ומותרת להנשא לכתחילה. ועיין ירושלמי פ"ב ה"ב: מתניתא פליגא על ר' יוחנן שנים אומרים נשבית והיא טהורה, ושנים אומרים נשבית והיא טמאה, לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. א"ר יוסי מאחר שאילו אומרים טהורה ואילו אומרים טמאה, כמי שאילו אומרים נשבית ואילו אומרים לא נשבית ואנן חיים מפיה. וכתב בפ"מ שם: שנים וכו'. תוספתא פ"ב דמכילתין, ושם גריס עד אומר נשבית כו' לא תצא. ולא ידעתי מה עניין התוספתא לברייתא שבירושלמי, ובתוספתא בוודאי אין לומר כמו שאמר ר' יוסי, שהרי יש עדים שנשבית, כפי שהוכח לעיל, ולא עוד אלא שעד טהרה נאמן יותר. ועיין בבבלי קידושין ס"ו א' וברש"י שם, ד"ה סמוך אהני.
בתס"ר במקומו ציינתי בטעות: כ"א א'.
וכן ("אין משיאין") גם בקג"נ. והסדר שם (באשה): וטהורה... וטמאה.
ולשיטתם אפילו אם נישאת תצא, ושלא כרישא בתוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל יבמות פי"ב, שו' 4–6, ר"ה ובבבלי, וד"ה ובכי"ע.
שלטה"ג ברי"ף הוצ' ראם שם מ"ג ע"ב, אות ו'.
בספר קובץ מדעי לזכר מ' שור, עמ' 184 ואילך, הבאתי כמה דוגמאות של אוקימתות הבבלי שנראות לכאורה דחוקות מאד, אבל אם אנו יודעים את המקורות שמהם לוקחו ההלכות אנו רואים שאין שום דוחק באוקימתות הבבלי, עיי"ש.
תלמידו של רב יהודאי גאון, עיין במדעי היהדות שם, עמ' 152.
כמפורש לעיל פיאה פ"ג ה"א: אין נותנין מעשר עני לעניי גוים, ועיין מש"ש בח"א, עמ' 158.
ועיין בשי"ק בירושלמי ר"ה פ"ב ה"א, ד"ה אלו.
ועיין רש"י כאן כ"ה סע"ב, ד"ה להשיאו, בתוספות כ"ד א', ד"ה אבל, ובשו"ע אה"ע סי' ב' ס"ק ב', בפתחי תשובה שם, ועוד.
עיין במשנתנו סוף הוריות, בתוספתא, ירושלמי ובבלי שם, ור"מ ספ"ח מה' מתנות עניים.
עיין במשנה ובבבלי הנ"ל.
עיין לעיל, הע' 75.
הרמב"ן, הרשב"א כ"י, הרא"ה, הריטב"א, ועוד, עיין בשטמ"ק.
עיין דק"ס שם, עמ' 129, הע' פ'. ועיין ברי"ף במשנתנו כאן ובתוספ' רי"ד כאן כ"ד א'.
כלומר, שהרי המערערים אינם טוענים שיודעים בוודאי בעצמם שהוא בן גרושה, או בן חלוצה, אלא שטוענים שכן הוא הלעז, ודורשים שיבררו את הדבר, ואם העלו אותו בשנים, למה מורידים אותו, והרי אפילו יבואו כמה עדים לא יורידו אותו. ועיין בשי"ק, ד"ה אתיא.
כלומר, ולפיכך אם שנים ערערו מורידין אותו, שאם יתברר בעדים שהוא בן גרושה ובן חלוצה, יורידו אותו מכהונתו, אעפ"י שקפץ לכהונה ע"י שנים.
בין שהוא אמת בין שהוא שקר, ואף בסורית לעזה פירושה הברה. ועיין בתוספות סנהדרין ח' א', ד"ה מוציא.
ירושלמי דמאי פ"א ה"ג, כ"ב ע"א; ר"ה פ"ד רה"ד, נ"ט ע"ב.
בירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד סע"ג: אין למדין מעשה מהברה.
רש"י כ"ו ב', סד"ה ואנן, תוספות כ"ו א', סד"ה ואתא.
קרא את התוספתא ע"פ מניין הפרק במשנה, וכן מצוי אצל הראשונים. ועיין להלן פ"ד הע' 84, פ"ה הע' 27.
-אורהמי, רומי, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 138.
עיין מ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 149, הע' 225.
ובירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, גיטין פ"ג ה"ד, מ"ה ע"א, נסתפקו אם מחבואות מצילות, ואף לפי הירושלמי יש להקשות למה לא פשטו את השאלה ממשנתנו, והרי יש לה מיגו לומר: נחביתי.
כ"ה ברוב כתה"י, וכן מעתיק בס' יחוסי תו"א, ואף במדרש תהלים ד"ו שבידי שהוגה ע"פ כמה כתבי יד הגירסא כן.
ועיין מ"ש להלן, שו' 11, ד"ה ואשר, בשם המאירי, עמ' 133. ובזה אין צורך שיהא גדול אתם (כלומר, שראה בגדלותו), עיין בתוספות כ"ח א', ד"ה והוא, בגליון רע"א שם ובמה"פ ספ"ב, ד"ה ובלבד שיצטרף. ופי' הראב"ד שהביא בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ג (בשם הריטב"א) הוא למ"ש במשנתנו.
כלומד, כיצד קונים בקצצה? ופירשו שהיו מפרסמין את המכירה והקנייה ע"י תינוקות, ובכגון דא אף קצצה בלי קניין אחר מועיל. ודרך אגב מוסיפים שהיו עושים כן גם בשעה שהיה חוזר וקונה את השדה. ומעולם לא אמרו בזה שגדול נאמן להעיד שכן ראה בקוטנו.
צ"ל: המפרשים, כמו שהגיה הר"א סופר.
עיין בבלי כ"א רע"א ובתוספות שם, ד"ה על, ואינו עניין לכאן, שהרי שם החתום עצמו מעיד.
דומיא דבית הפרס, או משפחה זו טמאה, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובריטב"א. ועיין במשנתנו להלן פי"ג מ"ז ובירושלמי ובבבלי שם.
לשון הר"מ בפט"ו מה' טוען ונטען סהי"א. ועיין רשב"ם ב"ב ק' א', ד"ה כי אתו לקמיה דר' יצחק, מ"ש בשם הר"ח.
עיין לעיל, הע' 12.
וצ"ל שם: [בתוספתא] דכתובות מדכר ר' יוחנן ב"ב דנחיל עם המעידים בקוטנן מה שראו בגודלן (צ"ל להפך: בגודלן מה שראו בקוטנן).
עיין מ"ש להלן הע' 18. ועיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 41, הע' 48, על דברי הרשב"א ב"ק קי"ד ב'.
כ"ה בעיטור ד"ו, ל"ז ע"א. ובהוצ' רמא"י: ואני כן. ובהוצאות שלפנינו בירושלמי: ותנינן.
כלומר, שאמרו מכאן יצא נחיל זה בשעת מעשה, מיד כשראו אותו שכן בשדה אחר, והוא חולק על ר' הושעיא הסובר שאין נאמנין אלא בזמן שמעידים בשעה שהנחיל עדיין פורח, אבל אם כבר שכן, אינם נאמנים. ולדעת ר' זעירא נאמנים אם העידו מיד על אתר, אבל אם יצאו מן המקום ולא אמרו כלום, שוב אינם נאמנים. ובבבלי ב"ק קי"ד ב': כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן ואשה וקטן מסיחין לפי תומם. והוא כעין מה שאמרו בירושלמי הנ"ל, אבל לא כמותו, ואין שם זכר למסיח לפי תומו בעניינים שלנו כאן, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ו, אות ד'. ועיין בח"ד כאן שהאריך בעניין מסיח לפי תומו. ועיין מ"ש לעיל יבמות פי"ד, הע' 71.
תיקנתיו שם ע"פ או"ז ב"ק סי' תנ"א וס' ההשלמה שם פ"י סי' ז'.
עיין בשטמ"ק כאן כ"ת א', בתוספות פסחים ד' ב', ד"ה הימנוהו, ובשאר הראשונים שם.
כנראה שהכוונה לר' משולם בר' נתן ממלון, שר"ת התווכח אתו, והפירוש המחודש מתאים לדרכו בפירושיו. ועיין בהערות הר"א סופר שם שכתב שנראה לו שר' משולם זה אינו בעל ההשלמה. ועכשיו שזכינו לספרו של בעל ההשלמה אנו רואים שיפה כיוון.
כמו שנראה מפשוטה של לשון "מקום זה טמא" וכו'. אבל עיין בבלי ברכות י"ט ב', ע"ז י"ג א', בכורות כ"ט א', ועוד.
עיין בבלי שבת ל"ד א'.
ארבע מלים אחרונות לא היו ברוב הספרים, כעדותן של בעלי התוספות שם, ד"ה החרשת, ועוד.
והביאו הריטב"א בסוגיין בשם "ויש שפירשו".
ובפרט לגירסתו (שהיא גירסת רוב הספרים) שלא גרסו בברייתא ראשונה "ויש להם טענת בתולים", ולפי גירסא זו שאלו בגמרא מקנס של הברייתא הראשונה על טענת בתולים של הברייתא השנייה, ואם התוספתא שלנו בת סמכא היא, הרי תמוה למה לא שאלו מקנס על קנס.
כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות לפי עדות הרמב"ן בחידושיו שם. וכן בריטב"א שם בשם גירסת ר"ח וגירסת הספרים. וכן היה לפני רש"י והמאירי במקומו, אלא שמחקו את המלה "שוטה". אבל הרמב"ן כותב על גירסת רש"י: וכן אמרו בשם רב האי גאון ז"ל.
עיין בחי' הרמב"ן והרא"ה שם, ובס' הלכות הנגיד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 166.
עיין במאירי, סוף עמ' 156 ואילך, ובהערות שם.
-כאן.
כעין הגהת פ"מ. ובירושלמי מצויים מאמרים מעורבים מעברית וארמית. ועיין במה"פ שם, ד"ה שמא.
וראייה לדבריו בוגרת שנשנית כאן, והרי בה כולי עלמא מודים שאין לה קנס.
ועיין בעמק הנצי"ב לספרי שם, רפ"ה ע"ב ואילך, שנדחק ליישב את דעת הרמב"ם.
עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 21–22, ד"ה הבא על החרשת.
ושם: בתוספתא פרק אלו נערות ר' נחוניא אומר הבא על אחותו ועל אחות אביו כו' אין להן קנס. וקרוב לוודאי שרבינו קיצר בעצמו. ואעפ"י שכל השורה כאן הן עריות שנשנו במשנתנו פ"ג מ"א שיש להן קנס, רחוק מאד לשער שהסופרים השלימו מן המשנה, ואפשר שלא נשנו כאן אחות אשה ונדה (עיין מ"ש להלן בפנים בשם הירושלמי), שהרי ברור שלפני הירושלמי חסרה כאן כל בבא זו, שאלמלי לא חסרו בה אלא אחות אשתה ונדה גרידא היה מסתייע בה ואומר: ותני כן.
ובמקבילות בתרומות פ"ז ה"א, מ"ד ע"ד, מגילה פ"א ה"ח, ע"א ע"א.
ואצל צוקרמנדל בטעות: שכן.
גליון התוספות ל' א' ושטמ"ק שם ול"ה ב'.
בשטמ"ק הביא הרשב"א פירוש מחודש בשם הראב"ד, והיינו ששאלו: לכשיוציא, אשתו היא! כלומר, אם כבר כנס אותה הרי היא אשתו, ואין לה אלא מנה (עיין להלן הע' 45), וכיצד אפשר לומר שהוא משלם קנס (שהוא חמשים שקל). ותירצו: לכשלא יכנוס.
ספרי הלכות הירושלמי להרמב"ם בא לפניו באמצע ההדפסה, עיי"ש סוף עמ' 1308.
להלן עדיות פ"א סה"ו, ועיין במשנה שם פ"א סמי"ב ויבמות פט"ו סמ"ג.
ולשיטת הירושלמי בוודאי יש לה כתובה מאתים, ולא נחלקו הראשונים (עיין במשנה למלך פ"א מה' נערה בתולה ה"ג, ד"ה ואם רצה, ואילך. ועיין לעיל, הע' 41) אלא לפי שיטת הבבלי שהקנס בטל אם כנסה, וממילא אפשר לומר שחייב לתת לה כתובה ככל הנשים שכנסן בעולות. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ב.
"יורשה" לאו דווקא, שהרי בזכותו מקבל את הקנס ואינו יורש אותו ממנה, אלא שכל הלשון ברישא הוא בהקבלה ואגב הסיפא, ושם "יורשה" בדווקא.
בכתובה ממש אינו שייך לומר לשון יורשה (והקדמונים לא נקטו לשון זו אלא בהשאלה ובהעברה בעלמא), שהרי אם מתה לא נתחייב לה כלל (עיין מ"ש תלמידי רבינו יונה בשטמ"ק מ"ז ב', ד"ה וקבורתה), אבל בנידון שלפנינו שהוא קנס בצורת כתובה (עיין מ"ש לעיל, שו' 30–31, סד"ה ובירושלמי), הרי בעלה יורש אותה ממש. וה"ה למ"ד שכתובה דאורייתא (שהיא במקום מוהר).
עיין מורה נבוכים ח"ג פמ"ט.
בבלי ב"ק פ"ה א'.
עיין בתוספות כאן ל"ט ב', סד"ה אין, ובמהרש"א שם, וקידושין מ"ו א', סד"ה קרא.
הצופה לחכמת ישראל חי"ג, בודאפעשט תרפ"ט, עמ' 79.
וכע"ז לעיל שם פי' רל"ח, עמ' 270, לעניין מוציא שם רע.
ושמא "ליבם" הוא "ביבם", בחילוף הרגיל במקורות ביו למי"ד ובי"ת, ואין "ביבם" אלא: במקום יבם.
עיין ברש"י, בתוספות, ברא"ה במאירי, ועוד, בריש פירקין שם, ס"ה ב'.
המלה "הוא" חסרה בכמה נוסחאות.
עיין בתוספות ס"ה ב', ד"ה וירושתה.
ועיין בשי"ק שם, ד"ה למי, ובהגהות יפה עינים ס"ה ב'.
וכן במס' שמחות פי"ד ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 206: אביה אומר וכו', ובעלה אומר וכו', קוברין אותה אצל בעלה, מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפירקונה ובקבורתה, כלומר מה שאין כן באב.
ואינו זן אותה אלא מפני התקנה, אבל עיין מ"ש להלן, עמ' 245, שו' 29–30.
ואפילו אם רצה לפדות אפשר שאסור לו לפדותה יותר מכדי דמיה (ולוי בר דרגא שלא ברצון חכמים עבד, עיין בבלי גיטין מ"ה א'), מה שאין כן בבעל שפודה אפילו עשרה בדמיה לת"ק, עיין בבלי כאן נ"ב סע"א ובתוספות שם, ד"ה והיו.
ועיין מ"ש להלן פ"ט, שו' 11–12, ד"ה ואשר לגירסא.
עיין תוספות צ"ה ב', ד"ה ואין, ושטמ"ק מ"ז ב', ד"ה וקבורתה.
ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ (בדלין 1891), עמ' 158. ולא עוד אלא שנראה שהבעל חייב בקבורתה אעפ"י שאח"כ יצטרך להתפרנס מן הצדקה, ומוטב שהוא יתפרנס מן הצדקה, ואל תקבר היא מן הצדקה, שהרי קבורתה הוא חוב ממש עליו, אבל בשאר יורשים אין לחייב אותם לקבור את מתיהם אם הם עניים, ויצטרכו אח"כ להתפרנס מן הצדקה. ועיין ר"ש פיאה פ"א מ"א, ד"ה ירושלמי דתני רשב"י.
ומתשובת מהר"י מינץ סוף סי' נ"ד לא משמע כן, עיי"ש.
אבל אלמלא כן היה הבעל חייב בקבורתה אפילו במקום אב, או בנים, שהרי כתב רבינו לעיל שם: "והקרוב קרוב קודם" (לעניין קבורה), ושארו הקרוב אליו הוא הראשון בכתוב (ועיין תוספות כאן נ"ב א', ד"ה והיו), ובתוספתא כאן מפורש שהאב אינו חייב בקבורתה, אעפ"י שאין לה בעל ואין לה בנים (שהרי בנערה פנויה עסיקינן), וממילא הוא הקרוב ביותר. ויש לחלק בין טיב החיובים.
עיי"ש בסוגיית התלמוד, ובעיקר במס' שמחות פ"ד ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 117, וברור משם שלא מטעם רבינו ז"ל לא רצה יוסף הכהן להיטמא. ועיי"ש בתשובה זו עוד דברים תמוהים, עיין בהוצ' ר"ש אלבק, עמ' 27, אות ה'.
צ"ל: ומקוננת. וכן נשתבש ברי"ף בהוצאות החדשות ובמאירי, עמ' 176.
ירושלמי פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד, תרומות רפ"ח, מ"ה רע"ב, קידושין פ"ב ה"א, ס"ב ע"ב. ועיין ספרי קרח הנ"ל (בפנים), עמ' 136, ומקבילות, ומה שהאריך הרי"ז יאסקאוויטץ בבאור הספרי בפירושו לספרי זוטא, קרח, סוף עמ' 404, ד"ה גם. ועיין מ"ש להלן, עמ' 258, ולעיל, עמ' 83.
מדרבנן צריכה חופה, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"י, הע' 4.
עיין מ"ש בהע' הנ"ל ובהע' 6 שם.
כרב בבבלי שם. וכן בירושלמי יבמות פ"ו ה"א, ז' ע"ב: מה פליגין בבא עליה בבית אביה (ולר' יוחנן קנה את יבמתו בכל ביאה) וכו'.
כלומר, בביתו, ועיין להלן. ובירושלמי פ"א ה"ה, כ"ה ע"ג: כלתו של ר' הושעיה נכנסה (כלומר, לחופה) מעוברת. ומכאן שארוסה שביהודה שהיו מייחדין אותה בבית אביה, כדי שיהא לבו גס בה, צריכה חופה. ועיין ירושלמי יבמות פי"ג ה"א, י"ג ע"ב, גיטין פ"ח סהי"א, מ"ט ע"ד (והטעם הוא משום שלבו גס בה, עיין בבלי כאן כ"ח א'. אבל אינה כנשואה ממש). ועיין מאירי קידושין, עמ' 75.
עיין בריטב"א יבמות נ"ח א', ד"ה הדר, ודבריו תמוהים, כמו שהעיר בקרן אורה שם נ"ז ב', ד"ה ובדברי הריטב"א.
וכמו שהעתיק בשטמ"ק בשמו, ולפנינו בחי' הרמב"ן השמטה ע"י הדומות.
כל זה הוא ניסוח המאירי של שיטת הר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ב.
בירושלמי סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג: לחורבה ביום. ועיין בבלי ברכות ג' סע"א ואילך, כאן י"ג רע"ב וברש"י שם, ועוד.
ועיין בס' עצי ארזים סי' נ"ו, אות ג', שכיוון מדעתו לדעת הרמ"ה, עיי"ש.
הגירסא "לו" שבכי"ע וההמשך שם הוא תיקון ע"פ הבבלי, כרגיל בכ"י זה.
אלא שבפסק הר"מ הדברים פשוטים, שהרי ברור שזינתה ברצון, אבל בנידון דידן (כלומר, בשבויי מלכות) שאין כאן אלא ספק, והיא טוענת ברי שלא נתרציתי, מסתבר שהוא חייב בכתובתה, שהרי בבעל הוא ספק אינני יודע אם פרעתיך, אלא שאינו חייב בפדיונה, משום דלא קרינן בה "ואותבינך לאינתו". וכן הסיק בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ע"ח ס"ק ה'. ועיי"ש בס"ק ו'. ועיין באו"ש פי"ד מה' אישות סהי"ח שתמה למה אינו חייב בפדיונה, עיי"ש.
ועיין באו"ש הנ"ל (לעיל סוף הע' 27) שמקיים גירסת כי"ע, אבל פירושו קשה מאד, ולא עוד אלא שאינו מסתבר להגיה גירסת הדפוסים שהיא מקויימת ע"י כמה מן הראשונים. ועיין מ"ש להלן, שו' 16, ד"ה ויותר נראה.
וכבר פירשו הראשונים הנ"ל (בפנים, ריש שו' 14) שהכוונה לתוספתא כאן.
עיין בירושלמי פ"ד ה"י, ובשי"ק שם, ד"ה מה, ובמה"פ שם, ד"ה ליישוב.
בדברי הרמב"ן שבשטמ"ק לא נעתקה המלה "מנה", וברור שאין כאן אלא השמטה מקרית (או בכוונה), ועיקר הגירסא ברמב"ן היא כמו שהיא בכל נוסחאות התוספתא.
ונראה שלא דווקא הנדוניא, אלא גם נכסי מלוג.
אם הגיעו הנכסים לידו. ועיין רש"י מ"ח ב', ד"ה שמואל אמר, ובאו"ש פי"א מה' אישות ה"ז (צ"ל: ה"ד, ונסתרסו שם ההלכות), ד"ה סוף דבר, וסוף ד"ה אבל.
ויש לה תנאי כתובה, אעפ"י שאין לה כתובה, כמו שכתבנו להלן בפנים.
אם לא כתב לה, ועיין באוה"ג, עמ' 143, סי' שס"ב, ובמאירי, עמ' 176, ד"ה יתבאר.
עיין מ"ש לעיל פ"א, הע' 6.
ושמא אין הוא חייב לפדותה משום שבשבויי מלכות לא נשבית אלא לזמן קצר, ובין כך ובין כך יחזירוה לבעלה, ואין כאן חשש שמא תטמע בין הגויים, ואינו מחויב לפדותה כדי להצילה מביאת אונס. אבל בשבויי ליסטים שנשבית לשם ממון, ואם לא יפדוה תטמע בין הגויים, חייב לפדותה. ובבבלי פירשוה אחרת לפי מקומם וזמנם, ולמעשה שתיהם אמת. אבל עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ולפי דברינו.
עיין בבלי פ"ט ב' וב"מ י"ז ב'. והיא שיטת בה"ג וכל הגאונים, עיין אוה"ג, עמ' 142 ואילך, סי' שנ"ט-שס"ו, הנ"ל קידושין, עמ' 158, סי' שנ"ח-שנ"ט, תשה"ג אסף, הוצ' מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 26 ואילך. וכן פסק הר"מ בה' אישות פ"י הי"א. ועיין רמב"ן ורשב"א קידושין ס"ה א' ורמב"ן כאן מ"ז א', ועוד.
לעיל הע' 38.
עיין לעיל פ"ג, שו' 20–21, ד"ה ר' יהודה, ומש"ש.
טעם הבבלי שפרקונה תחת פירות אינו בירושלמי, עיין בפירושי לה' הירוש' להר"מ, עמ' נ"ב, אות ה' (וראיית בעל יפה עינים אינה מוכרחת) ואות ו' (וגירסת הראשונים "מתוקנת").
עיין מ"ש לעיל הע' 40.
לעיל, הע' 28, צויין לבאור התוספתא באו"ש לפי גירסת כי"ע, עיי"ש שנדחק מאד. וכבר אמרנו שם שגירסת כי"ע אין לה על מה לסמוך. ואפשר לקיים את פירושו גם לפי רוב הגירסאות, אלא שנפרש את הרישא, כמו שפירשנו, עיי"ש.
וכ"ה בתשובת רב סעדי' באוה"ג, התשובות, עמ' 248, ד"ה ולעניין הוצאות.
אלא שבכת"י אחד שם מוסיף: נסחא אחרינא, אין היורשין (כגי' הירושלמי שהבאנו לעיל בפנים), וכגירסת הברייתא הראשונה בבבלי לעיל שם. ועיין מ"ש על נוסחא זו להלן.
ואעפ"י שאף היתומים פירושו היורשים (כמשנתנו רפי"א ועוד), אבל היורשים הם לאו דווקא יתומים, עיין מ"ש להלן בפנים.
עיין מ"ש לעיל הע' 47.
נתפרסמה ע"י ר"ש אסף, הצופה לחכמת ישראל ח"י, בודאפעשט תרפ"ו, עמ' 29.
אבל נראה יותר שהיא ט"ס, וצ"ל: היבמים.
והעתקנו את כל לשון הירושלמי להלן, שו' 17–18, ד"ה ולא עוד. ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי מוכח שטעם זה ניתן לרישא, למה אין יבמין חייבין לפדותה, כשנשבית לאחר מיתת בעלה. אבל מסתברת הגהת בעל ק"ע שבירושלמי נסתרסה הגירסא, וצ"ל שם להפך: לא סוף דבר שנשבית לאחר מיתת בעלה (כפשוטה של לשון הברייתא: יבמה שנשבית), אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכו', כמו שאמרו להלן בתוספתא ובברייתא שבבבלי. והטעם "אין כאן אינתו" דבוק, איפוא, לסיפא, לנשבית בחיי בעלה, והיבם אינו חייב לפדותה, משום שאף מאחיו המת נפקע חיוב הפרקון, שהרי אין כאן "ואותבינך לאינתו", ועל הבעל המת אנו אומרים "אין כאן אינתו". ועיין בשו"ת חכם צבי סי' קט"ז ומ"ש הגר"י ענגיל בס' אתוון דאורייתא כלל ח' ובהוספות שם לכלל ח'. ולפ"ז אין כאן אינתו, ובוודאי אין כאן "ואותבינך". ואף בבבלי הפירוש כן. אבל נשבית לאחר מיתת בעלה פשיטא שאין חייבין לפדותה, משום שהיבמין והיורשין לא נתחייבו בתנאי כתובה של פרקון, ולא תקנו להם פירות.
כשיטת הרשב"א שנביא להלן בפנים, ד"ה ברם.
ומה שאמרו להלן בסמוך: ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכו' היא רבותא יותר גדולה, משום שהייתי אומר שכבר נתחייבו הנכסים, כדעת הברייתא הראשונה שבבבלי לעיל שם.
אוה"ג, התשובות, עמ' 248: כי כן שנינו היבם אינו אוכל פירות וכו'.
לדעת הרמב"ן יש לו פירות מחלקו בנכסי צאן ברזל, אלא שלא תיקנו פרקון אלא כנגד פירות נכסי מלוג, ולא נגד פירות נכסי צאן ברזל, עיי"ש בהי' הרמב"ן. ועיין ר"מ פכ"ב מה' אישות ה"י ובהשגות שם, ובאוה"ג יבמות, התשובות, עמ' 64.
כלומר, ובתנאי כתובה של בעלה כתוב ואותבינך לי לאינתו, כמו שבאר בעצמו במכילתין פ"ה, לפי הר"ן שם, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין לעיל, הע' 52.
כלומר, והרי מפורש במשנתנו פ"ח מ"ז שהוא אוכל פירות, עיי"ש בפירש"י פ' ב', ד"ה ילקח.
כלומר, מנכסי בעלה, שהרי אם לא הניח נכסים אין היורשין חייבין במזונותיה. והברייתא שבבבלי נקטה את לשון משנתנו רפי"א.
והיינו שדווקא לגבי יורשים חיוב הרפואה הוא משום מזונות (ואם יש לה קיצבה אינה דומה למזונות), "אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן, ולא משום מזונות". ולפי דבריו חיוב רפואתה הוא מתנאי בית דין, ולא מתנאי כתובה.
ועיין מ"ש להלן, הע' 70.
ב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א. ועיין בירושלמי כאן פ"ד הי"א, כ"ט ע"א.
ר' אליעזר ממיץ? ובשטמ"ק הנ"ל (ולעיל הע' 60) מעתיק משמו: אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב. וכאן נראה שהעיקר הוא כמו שהוא בריטב"א שלפנינו, ובשטמ"ק תוקן ע"פ הבאת שאר הראשונים.
כלומר, בעלה רוצה בזה (היינו ברופא זה) שקוצץ את שכרו בעד כל הרפואה, כפירוש הרא"ף שם. ופשוט הוא להם שהרשות ביד הבעל לבחור באיזה רופא שהוא רוצה.
בריטב"א שם: "ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה, וזה דחוק". ועיין בשיטה להר"ן, עמ' קי"ב. ועיין במה"פ במקומו, ד"ה אין.
שהרי בבבלי נ"ב ב' הובא המעשה בר' יוחנן בשינויים, ומוכח משם שבאלמנה עסיקינן.
יד רמה שלוניקי ח"ב, ספר שיור שטמ"ק, ט' ע"א.
בר"מ פי"ד מה' אישות הי"ז: האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה הרי כתובתיך מונחת, או רפאי את עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעין לו. והדברים מובנים שאם לא ירצה לרפא אותה יצטרך לשלם לה את כל הכתובה ותוספת כתובה מיד, אבל אם תתרפא מכתובתה, שמא לא תכלה את כל התוספת וישאר לו מקצת ולא יגרש את אשתו. וכן בנידון שלפנינו אם קיצבת הרפואה היתה אלף דינר, ותוספת כתובתה היתה אלפים דינר, הרי אם לא ירצה לרפא אותה יצטרך לגרשה ולשלם מיד אלפים ומאתים דינר, ונוח לו שישלם אלף דינר מכתובתה (ותכתוב לו: התקבלתי אלף דינר מן התוספת), ולא יגרשנה. ונמצא שאף לשיטת הר"מ אם היתה רפואה שיש לה קיצבה וכתובתה מרובה, ביד הבעל לסדר שתתרפא מכתובתה. וזהו דווקא אם אמר לה כן ונתרצתה בכך, אבל בסתם חייב ברפואתה אפילו אם יש לה קיצבה.
אבל פשיטא שאין זו ראייה כלל, שהרי ידע הראב"ד ששיטת הרי"ף ועוד מסייעים לו להר"מ.
אבל במלחמות ספ"ד לא העתיק את המלה "שאר".
סה"י לכבוד ברלינר, עמ' 46, תרביץ שי"א, עמ' 250, סי' קע"ח.
חוץ משלשה דברים, עיין ר"מ פי"ב מה' אישות ה"ו.
וצ"ל שם: נשא אשה על מנת ללזון (-לא לזון).
ב"ר פס"ה, הוצ' תיאודור-אלבק, עמ' 718, שו' 8, בשנו"ס. ועיי"ש במנתת יהודה שהעיר על התוספות בבכורות נ"ח א', ד"ה חוץ.
בתס"ר ח"ב, עמ' 33, העירותי שמעשה כע"ז (באופן אחר) נזכר בירושלמי יבמות פ"ד הי"ב, ו' ע"ב, ולא נזכר שם בר קפרא, ונאמר שם שיבמות היו.
שתי מלים אילו נשמטו בטעות בירושלמי שלפנינו.
ובייחוד כאן שהדרש הוא לגרוע כחה של האשה, עיין בתוספות נ"ג ב', ד"ה שאין.
זהו פירוש התלמוד, כדברי הרשב"ם ב"ב קמ"א א'.
עיין תוספות כאן נ"ג רע"ב ויבמות קי"ז א', ד"ה ב"ה.
כלומר, דורשים היקש כמו בדברי תורה, ומוציאים את התנאי של "והבנות יזונו" מידי פשוטו, ומגבילים אותו לאחר מיתת האב גרידא.
כ"ה דרכם של הראשונים לקרוא את פרק התוספתא ע"פ שם הפרק במשנה, כפי שהעירותי בכ"מ. ועיין לעיל פ"ג הע' 1, להלן פ"ה, הע' 27.
עיין לעיל שבת רפי"ג ומקבילות בירושלמי ובבבלי. וציין למקור זה רב האיי הנ"ל (בפנים).
וכתב בחי' הרמב"ן שם: וכן נמי במדרש הלל, אין פשטן של דברים כן, שהיה לו לומר דהכי קאמרי, לכשתכנס תהוי לי לאינתו נשואה גמורה, וקודם לכן ארוסה, אלא שדרש הלל ואמר, א"כ לא היו צריכין לכתוב כן, ועל כרחך לא באו לומר אלא שלא יחולו קידושין כלל עד שעת כניסה לחופה. וממנו בחי' הר"ן ובנ"י על הרי"ף שם.
בתוספות הרא"ש ליתא, וברש"ש תמה היכן מצינו שקרבנה מעכבה מלוכל בתרומה. ושמא כיוונו התוספות לקרבן סוטה שהחליט לגרשה אחרי השקאתה (משום שנמאסה עליו) מ"מ מנחתה קרבה משלו, משום שהקרבן מכשירה לאכול בתרומה, שאם לא ירצה להשקות אותה ולהקריב קרבנה תאסר לאכול בתרומה (אם היא בת כהן, או שיש לה בן מכהן), עיי"ש במשנת סוטה פ"א מ"ג. ואם רוצה לקיימה הרי פשוט שמקריב עליה, שהרי הוא מכשירה לו, עיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד.
ספרי נשא פי' ח', הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 13.
בחי' הרמב"ן שם: וליכא מידי דכתב, וכ"ה בשטמ"ק שם, בשם חי' הרשב"א.
כלומר, והיינו אומרים שהכוונה היא לחובותיה שלוותה לפני הנישואים ("מקדמת דנא"), אבל לא לחובות כפרה (קרבנות). ולאחרי המדרש אין לדעת אם גם הלוואתה נכללת באחריות "מקדמת דנא", ונחלקו הדאשונים בזה, עיין בתוספות ב"מ ק"ד א', סד"ה ה"ג, ובגליון שם, ובתוספות הרא"ש שם, רנ"ה ע"ב, ובהע' כ"ז שם.
וחייב להביא קרבן עשיר, ואין דינו כעשיר שאמר קרבנות עני זה עלי (משנת ערכין פ"ד מ"ב), אלא מכיוון שנישאת דינה כעני והעשיר (עיין נגעים פי"ד מי"ב). ברם מן הברייתא עצמה אין ראייה, ור' יהודה שני דברים אמר, אחד, שהוא מביא על אשתו קרבן עשיר (כלומר, אם נתחייבה אחרי שנישאת), והשני, שהוא מביא קרבנותיה שנתחייבה בהן לפני נישואיה.
שטמ"ק ור"ז אגמאתי, עמ' 143.
ועיין בר"ן שם ובתיו"ט במקומו שבארו למה אין כאן משום רבית. והארכנו בזה להלן פ"ו, שו' 14–16, ד"ה הכניסה. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 77, הע' 4.
ומה שאמרו להלן: מקום שכופלין וכו', הוא עניין אחר, כמו שמוכרחים לפרש גם את הבבלי בשיטת הגאון, עיי"ש בחי' הרמב"ן וחי' הר"ן.
שהרי אסור לשהות עם אשתו בלי כתובה.
מלה זו נשמטה בדפוסים של העיטור, וישנה בעיטור כת"י, עיין אוה"ג כאן, התשובות, עמ' 249. ועיין מ"ש לעיל, הע' 69, ד"ה ובעיטור.
ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ה (ניסן-תמוז תרצ"ד), סוף עמ' 384 ואילך, ובספרו תולדות המשפט בישראל, החיוב ושעבודיו (ירושלים תרצ"ט), עמ' 87 ואילך.
והירושלמי שם הובא בחי' הרמב"ן ב"ב קמ"ב א'. ועיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 77.
עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ג, אות מ'.
תו היא התוספתא שלפנינו, ובחנם נדחקו המפרשים.
ובמהדו"ק (לפי שטמ"ק) וכן בתוספות רי"ד פירשו שאם תיטמא יחליף לה אביה חולין בתרומה, שהרי בארוסה בת כהן לכהן עסיקינן (עיין להלן בסמוך). ובירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ט ע"ד: תני ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה, שהתרומה מצויה בכל מקו'. ושמא הכוונה שהתרומה מצויה אצל כהנים בכל מקום, או שצ"ל: מצויה [למכור] בכל מקום.
זו היא שיטת רש"י ועוד. ויש מפרשים אחרת, עיין בשטמ"ק.
ראשונה לאו דווקא, שהרי למשנה ראשונה ארוסה אוכלת בתרומה, אלא משנה אמצעית, כמו שהסיקו בירושלמי במקומו, אלא שלגבי "ב"ד של אחריהך קראו לה "משנה ראשונה".
עיין מ"ש לעיל יבמות פ"י, שו' 7–8, ד"ה אין אוכלת.
כלומר, אפילו למשנה ראשונה.
ומשם בלקח טוב שם, הוצ' גראינוף, עמ' 15.
ועיין גם בירושלמי כאן פי"א רה"ב, ל"ד ע"ב.
עיין בתוספות ותוספות הרא"ש קידושין י"א א', ריטב"א שם, ועוד.
ולא נכנסו כאן לפרטים יוצאים מן הכלל, דומיא דירושתה, שאפילו במסירת האב לשלוחי הבעל, הבעל יורשה.
פ"ח ה"ט, ל"ב ע"א; יבמות פ"ד ה"ג, ה' ע"ד, אלא שהגירסא נסתרסה שם, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ה, אות א'.
ואפשר לפרש "המותר" היינו כל מה שנשאר ממעשה ידיה לאחר מיתתה הוא הקדש, עיין במחלוקת האמוראים בירושלמי ובבבלי בסוגיין. ועיין במאירי, עמ' 235, הע' ה'. אבל בעבד (עיין בתוספתא ערכין פ"ג ה"ח הנ"ל ומ"ש להלן) אין לפרש כן, וכל אחד כדינו.
והגירסא הנכונה היא בשטמ"ק, ולפנינו בש"ס הוצ' ראם לקוי בחסרון.
מן הירושלמי אין הוכחה לפירושו, ופירוש בעל פ"מ אינו מוכרח, וטעמו של ר' יוחנן הסנדלר אינו משום שסובר שמעשה ידיה תחת מזונות.
עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 33, סד"ה המקדיש.
וברייתא זו הובאה גם בירושלמי כאן פ"ה ה"ה, ל' ע"א, וב"ק פ"ח ה"ה, ו' ע"ב.
וודאי גמור אין כאן, ואפשר שמדברים בסמוכים על שולחנו, עיין ריטב"א ס' ב' (ס"א א') בשם "ודייקינן רבני' ז"ל" ובמאירי, עמ' 256. ואשר "להטיל לפני בהמתו" הרי לפי כמה נוסחאות בבבלי כופין אותה להטיל תבן לפני בהמתו, עיין מ"ש להלן בפנים.
והוא הדין דברי ר' יהודה כאן, ובשלא נהגו הנשים לעשות המלאכות האילו.
ואינה גרועה מעבד עברי, עיין במכילתא ריש משפטים, הוצ' הרח"ש הורביץ, עמ' 248, ובירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל' ע"ג, וב"מ פ"א הנ"ל. ועיין בבלי ב"מ י"ב ב'.
ועיין בבלי זבחים ע"ט ב', ומ"ש בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 61 ואילך. ועיין בספר Studies in Ancient Technology של A. J. Forbes ח"ד, עמ' 163, ציור 16, ומ"ש שם, עמ' 165, בשם Catullus.
קונטרסים ש"א, ירושלים תרצ"ז, עמ' 37 ואילך.
ומסריח, איפוא, פירושו כפשוטו. ובוודאי שצדק בעיקר דבריו (שהפשתן מסריח), וכן מוכח גם מן המקורות, עיין משנת ברכות פ"ג מ"ה ובפירש"י שם כ"ה כ', ד"ה מי המשרה, וכן בכמה וכמה מקומות. אבל בבבלי ס"א ב' העמידוהו "בכיתנא רומאה", ולעניין ריח רע הרי אין הבדל בין פשתן רומאי ובין פשתן של א"י. ועלינו להניח שחוטי הפשתן הרומאי היו יותר חדים וקשים מפשתן אחר, ולאו משום ריח רע אתינן עלה. ברם הגבלת הבבלי קשה, עיין בתוספות שם, ד"ה וה"מ, ובשטמ"ק שם בשם תלמידי רבינו יונה. ושמא היה נפוץ בא"י מין פשתן שקראו לו (ע"פ דמיונו): כיתנא רומאה. ועיין בבלי ב"מ כ"ט סע"ב, חולין פ"ד ב'. וצ"ע. ועיין מ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' מ"ב.
וריחו הרע של הפשתן בשעת שרייתו במים בא בעיקר מחמת פעולת ההפרדה ותחילת רקבון, מה שאין כן בחוט גמור ויבש שנותנין אותו לתוך הפה. ולאו מחמת ריח רע אתינן עלה.
פיאה פ"ח ה"ה, כ' סע"ד, עירובין פ"ג ה"א, כ' ע"ד.
הוצ' ר"י קאפח בתלפיות ח"ח, ניורק גיסן תשכ"א, עמ' 132, והם קטעים ממגילת סתרים לר"נ, עיין מ"ש הר"ש אברמסון בספרו "רב נסים גאון וכו', עמ' 200, ועיי"ש עמ' 273, הע' 189.
כלומר, עד שבועיים לב"ש ועד שבוע לב"ה. ומדברי הרשב"א (בסוף התשובה שהבאנו בפנים) אנו רואים שר' דן טען שכיוון שחל הנדר עד שתי שבתות לב"ש ועד שבת אחת לב"ה תו לא פקע לעולם. ופירש הרשב"א שם את כוונתו, משום דהוי ליה כאיסור כולל, שכלל דברים מותרים עם דברים אסורים, עיי"ש שהשיג עליו.
ועיין מ"ש בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ס"ט, ס"ק ו'.
קרא את פרק התוספתא בשם פרק המשנה, כרגיל אצל הראשונים, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הע' 84.
וכן בשטמ"ק שם, סד"ה ב"ש: מחלוקת במפרש כו' פי' פלוגתייהו לכ"ע הויא במפרש וכו', ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי', ומיהו ה"ה נמי בסתם וכו'.
כלומר, יתר מכאן, מכאן ואילך, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין מ"ש להלן פ"ז, הע' 1.
ועיין מ"ש להלן רפ"ז.
כלומר, בלי המלה "מכתובתה", עיי"ש הטעם לשבת בגירסא זו.
ופירש"י: שבתות, ימים שאינם של מלאכה, והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והר"מ בפי"ד מה' אישות הנ"ל פירש אחרת, עיין במגיד משנה במקומו ובר"ן הנ"ל (בפנים, סד"ה ובמאירי).
מדברי התוספות ס"ג ב', ד"ה דיקא, אין ראייה כלל, משום שעיקר כוונתן שם מרוכז במלים "פעם אחת", כלומר, משם ראייה שמשמעות הבבלי היא שפעם אחת בשבת מכריזין, ולא בכל יום, עיי"ש.
הסמ"ג יונק מתוספות שנץ בכל מקום, עיין מ"ש רא"א אורבך בספרו "בעלי התוספות", עמ' 391. ומהן, כנראה, שאב גם הר"ן.
ולא לאב, עיין בתוספות הרא"ש ס"ה א' ובריטב"א שם.
בתוספ' רי"ד שבגליון הש"ס ס"ד סע"ב נשמטו כמה מלים.
אבל אפשר שקיצר את לשון הירושלמי, והשמיט את השם.
צ"ל: לסיפוק, עיי"ש ט"ז סע"א, הע' נ"ז. ועיין להלן בפנים.
עיין בהערת שכטר לאבות דר"ן פ"ו, ט"ז ע"א הנ"ל, סוף הע' נ"ו.
עיין לעיל, הע' 42.
ולהלן, שו' 4–5, ד"ה סוף דבר, נעמור על סמיכות הברייתות למשנתנו כאן, עיי"ש.
עיין יד רמה, רמב"ן, רשב"א וריטב"א, ועוד, ב"ב קל"ט ב'. ועיין תוספות רי"ד כאן ק"ח ב'.
ברור שצ"ל: וכסות, כהגהת המו"ל, ולא כמו שהגהתי בבאורי להלכות הירושלמי להר"מ, נ"ג סע"א, אות מ'.
צ"ל: לריב"ם, כמפורש באו"ז הנ"ל וברשב"א שנביא להלן.
עיין לעיל הע' 3.
ושם בשם התוספות שהביאו בשם ר"י, ואין ספק שהכוונה לריב"ם.
שהרי בדמיון אפשר לראות גם את האח כאילו הוא "אביהן קיים".
ופירש"י: נותנין לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה, וותרן או קמצן.
הרמב"ן, הרא"ה, המאירי, הריטב"א, הר"ן וחי' הריב"ש הנ"ל (בפנים ריש ד"ה כיצד).
ובמשנתנו פ"ו מ"ו: יתומה שהשיאתה אמה, או אתיה וכו', יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה. ר' יהודה אומר וכו', וחכמים אומרים וכו'. ופירש"י והרי"ד "מה שראוי להנתן לה" היינו עישור נכסים. וכן הביא בשטמ"ק שם בשם ליקוטי הגאונים. ופירוש רש"י והרי"ד הוא לפי שיטתם שאין בפרנסת הבת אלא שתי מחלוקות, וממילא אם ר' יהודה חולק על הת"ק הרי בהכרח שהת"ק סובר כרבי וחכמים של משנתנו. אבל לפי שיטת שאר הראשונים יכול לסבור הת"ק כתנא של התוספתא כאן (-חכמים של משנתנו), או שהת"ק סתם את דבריו, ור' יהודה וחכמים פירשו אותן, עיין בשטמ"ק בשם ליקוטי הגאונים, בד"ן למשנתנו, ד"ה מה שראוי, ובחי' הריב"ש בשטמ"ק שם. ועיין ר"מ פ"כ מה' אישות הי"ב וה"ג שם. וכל זה הוא רק ביחס לפירוש במשנתנו, אבל מן התוספתא הרי בדוד ששלש מחלוקות בדבר.
ובבבלי שם שרצו להעמיד את הברייתא במזונות ובכסות גרידא, היו יכולים לשאול מן הסיפא כאן שמוכח מתוכה שמדברים כאן בפרנסת נישואין, אלא שהעדיפו לשאול מן המשנה. ולפי תירוץ הבבלי שם, אף הברייתא מתפרשת כפשוטה, בפרנסת נישואין.
לשיטת רוב הראשונים, עיין לעיל, הע' 10.
ברפי"ג: כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה בגדים של חמשים זוז משנה לשנה וכו'.
כלומר, כשם שאמרו במשרה את אשתו ע"י שליש שנותנים לה בגדים לכל השנה.
ותירוץ הבבלי ס"ו ב' אינו מיישב את הכפילות שבתוספתא.
ועיין בנוסח הגט (מראשית המאה השנייה למספרם) שנתפרסם בספר Les Grottes de Murabba'at (אוקספורד 1961), עמ' 105. "ומשלם לרבעין" שם בוודאי פירושו שמוסיף רובע (כמו "בחמש", עמ' 191 שם), ושלא כמסקנת המו"ל שם, עמ' 109. אבל עצם התנאי שם סתום, וכנראה שאינו עניין לנידון שלנו כאן.
ושם יתברר החילוק בין שיטת הירושלמי לבין השיטה המשוערת של הבבלי בפחיתת השום.
עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 200, סי' תצ"ט.
עיין תוספות ס"ו ב', ד"ה וכשחתן, אוה"ג, לקוטי פירוש ר"ח, עמ' 51.
כסיגנון המשנה בנדרים פ"ו מ"ו. ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 13–14, ולהלן, הע' 31.
עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ח, אות ס'.
בירושלמי רגיל "כיני מתניתא" גם כפירוש, ולא כהגהה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 441, ובכמה דוגמאות שהביא להלן שם.
ו"הכל מנה" פירושו: טפי לא, ועיין במשנת יומא פ"ג מ"ז ("הכל שלשים מנה") ובבבלי שם ל"ה א'. ולעצם העניין עיין בתוספות כאן ס"ו ב', ד"ה ליום.
ובדרך שמא ואולי נ"ל לשער שצ"ל בירושלמי: הכל [כ]מנה' (-כמנהג), והיא פיסקא קטועה ממשנתנו: הכל כמנהג המדינה. ועל פיסקא זו אמר ר' יוחנן שם: עשו הניית בשמים כהניית כספים. ואח"כ אמרו בירושלמי (וכ"ז אינו בגוף כי"ל, ונוסף בגליון ע"י המגיה): א"ר אבין (כלומר, והוא מפרש את דברי ר' יוחנן) עשו הניית פריה ורביה כהניית כספים. ונראה שהדברים משובשים, וצ"ל: עשו הניית[ן ב]סוריה ו[ע]רביה כהניית כספים, כלומר, עשו הנייתן של בשמים בסוריה ובערביה וכו', עיין בבלי ס"ז א' וירושלמי פ"י סה"ג, ל"ג ע"ד. וממשיך הירושלמי: כהדא תלמידוי דר' יוסי סלקון לקדשין (כנראה, שם מקום) אשכחינן ערירין (ביחס לבשמים אם דינן ככספים), אמרון אתניתון ביניכון? אם התניתם ביניכם הרי יפה, ואם לאו הכל כמנהג המדינה.
עיין מ"ש לעיל ספ"ה, הע' 41.
הרמב"ן למשנתנו ס"ו א', הרשב"א (בשטמ"ק) והרא"ה שם, הרא"ש פ"ו סי' ד', המאירי, עמ' 284–285, הר"ן פ"ו סי' רצ"ו, נ"י ס"ו ב', שיטה להר"ן, עמ' ק"נ, שו"ת מהדי"ק סי' פ"א, ד' קרימונא, נ"ט רע"ב, ותשב"ץ ח"ג סי' רס"ב.
בשו"ת בנימין זאב סי' קי"ד, קצ"ב ע"א, העתיק כגירסת הדפוסים, ונראה שהעתיק מן התוספתא הנדפסת. ואף לפי הגירסא שבכי"ע "כן הלכה" פירושו: אמנם כן הלכה כדברי משנתנו שפוחתים מן השום ומוסיפים על הכספים (כסיגנון משנת ב"ק פ"ג מ"ט. ועיין גם לעיל הע' 22), אבל במקום שנהגו שלא לעשות כן הכל כמנהג המדינה. ורשב"ג מפרש ואינו חולק, עיין בדברי הרמב"ן והמאירי שהבאנו להלן בפנים.
כלומר "מקום שנהגו שלא לפחות" כוונתו "מקום שלא נהגו לפחות".
עיין מ"ש לעיל הע' 31.
כלומר, מכיון שהוסיף לה במקום לפחות לה, אנו אומדים את דעתו שמקבל את הכלים בשוויים, ואף מוסיף חומש משום שאף הוא ניחא ליה שתשתמש בכליה (ולא יצטרך לקנות כלים) ומוסיף לה חומש כנגד הכלים. וסברת הירושלמי היא בהפך משיטת התוספתא הסוברת שתוספת הבעל קבועה, ומנכים לה לכל סלע שלא הכניסה שלשה דינרין.
החילוף בין בי"ת ונו"ן רגיל מאד בכתי"י.
כלומר אינו יכול לטעון לא הוספתי לך עד אלף אלא משום שהבטחת להכניס לי כספים, ועכשיו שלא הכנסת לא תקבל שום תוספת, אלא אם לא הכניסה כלום עדיין יש לה תוספת, ואינו מנכה לה מן האלף אלא שבע מאות וחמשים זוז, וכן אם הכניסה לו פחות מחמש מאות מנכה לה לפי החשבון: ששה דינרין בעד כל סלע שההסירה מקיצותה.
יותר נראה שצ"ל: ופטומי.
עיין בבלי ס"ח ב'.
בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"א ע"ג, הרי"ף כאן פ"ו סי' ש', תוספ' רי"ד ועוד.
כלומר, "יש מפרשין" שהביא לעיל שם, והיינו הרשב"א שהבאנו לעיל, שו' 31–32, ד"ה יתום.
הטעמים הללו, כנראה, עונים על אכילה וכסות גרידא, אבל בשביה הרי הטעם פשוט שאשה עומדת לקלקלה אם תשאר בשבי, אבל לא האיש.
אבל "בושתה של אשה מרובה משל איש" שבבבלי ס"ז ב' ולהלן בתוספתא בסמוך נאמר לעניין נישואין, ובושתה של אשה בלי בעל מרובה משל איש בלי אשה, עיין מ"ש להלן שו' 35.
כ"ה במשנה שבירושלמי ובמשניות מטיפוס א"י ועוד, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין ז"ל, עמ' 636.
מדברי רבינו משמע קצת שדייק גם ממה שאמרו "יתר מכאן" (שפירושו אם נדר יותר משלשים יום), ולא אמרו "מכאן ואילך" (שפירושו אחרי ל' יום לא יעמיד פרנס, אלא יוציא). אבל עיין מ"ש לעיל פ"ה, הע' 29.
וכן היתה הגירסא לפני הרשב"א ע"א א' הנ"ל, ולפני התוספות ב"מ פ' א', ד"ה היו, שכתבו: דהכי תניא [בפרק] עד שלשים יום יעמיד פרנס.
כלומר, פיסקא קטועה ממשנתנו, כרגיל בתוספתא, עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), ריש עמ' 6, ח"ב (שביעית), עמ' 552, ובהערה 26 שם, ועוד בכ"מ.
וממילא "יתר מכאן יוציא ויתן כתובה" פירושו אם הדירה יתר משלשים יום יוציא מיד, אעפ"י שקבע זמן לנדרו, עיין להלן שם ברשב"א. אבל הרא"ה והריטב"א סוברים שאם נתן זמן לנדרו, אעפ"י שהזמן הוא יותר מל' יום, יעמיד פרנס ל' יום, שמא ימצא פתח, ואינו מוציא מיד לשיטת רב אלא אם לא נתן זמן והדירה לעולם, עיי"ש ע"א א'. ועיין מה שכתבו לעיל בבבלי ס"א ב'.
על "אית תניי תני" כברייתא חולקת על משנתנו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 75.
כלומר, כדברי רב בירושלמי שהם דברי שמואל בבבלי.
וגירסא זו "עד שלשים יום" היא בטוחה בהחלט, שהרי כ"ה בכל הנוסחאות, ובהבאות בירושלמי ובבבלי ובמס' שמחות פ"ז הי"ט, עמ' 145, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 114. ולעיל שם במס' שמחות ה"ח אמרו: המדיר את אשתו שלשים יום, סתם נזירות שלשים יום. ואעפ"י שההלכה השניה היא פיסקא ממשנתנו (נזיר פ"א מ"ג, פ"ו מ"ג), ההלכה שלנו הוא קיצור המסדר, דוגמת ההלכות שנשנו לעיל שם בסמוך, וכפי שיוצא מפירוש בבא זו בהי"ט שם.
והעתיק את כל הברייתא כאן.
עיי"ש שהוכיח מכאן שאם נדרה כשהיא תחתיו, אין חילוק בין נדרה שלא לאכול בשר וכו' (עיין להלן שו' 34, ד"ה באלו, ומש"ש) לבין שאר נדרים של עינוי נפש, ועל כולם הבעל מקפיד. ועיין מה שתמה עליו באור גדול למשניות פ"ז מ"ז.
וכ"ה בד ובמאירי שהזכרנו בפנים. אבל בכי"ע: מימיה, וכ"ה בשאר הראשונים שהבאנו בפנים, וכ"ה בתוספתא נדרים שהבאנו להלן בפנים, עיין מש"ש.
בט"ז יו"ד סי' רל"ד ס"ק ס"א, אות נ"א פירש "מאכל רע" שבתוספתא נדרים (שהבאנו להלן בפנים) מאכל שהוא מזיק לה, אלא שהוא ערב עליה. ולפי לשון הטור והשו"ע שם "ממין שהוא רע לה" בוודאי מסתבר לפרש כן, ומכל מקום יכול להפר לה, כדי שתהא לה פת בסלה ולא תתענה אם תתאפק. אבל בכל נוסחאות התוספתא שם ובראשונים (לרבות הרא"ש עצמו שבעל הטורים שם מביא את ההלכה בשמו) הגירסא היא "מאכל רע" (בלי המלה "לה". ועיין גם ר"מ פי"ב מה' נדרים ה"ה). ומאכל רע פירושו מאכל שאינו טעים לרוב בני אדם, אלא שהוא ערב עליה, ועינוי נפש הוא לה אם לא תוכל לטעום ממנו. תדע לך שהוא כן, שהרי בנידון שלנו, אם נדרה ממאכל רע שהוא מזיק לה ולא הפר לה הבעל, או שהבעל הדיר אותה ותלה את נדרו בדבר אחר, למה יוציא מיד, וכיצד אפשר להסיק מכאן שהוא שונא אותה? ועיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, הע' 6.
ופירשו בבבלי ע"א ב' שבהדירה הוא סבורה היא שמתוך כעסו נדר, אבל נדרה היא ולא הפר לה משמע לה שהוא שונא אותה, ואינה סובלת להמתין שלשים יום, ויוציא מיד.
ברי"ף פ"ז סי' שי"ג: אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש, כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש, ולא קפדי בהו אינשי וכו'. וכבר כתב הר"ן שם במקומו שהלשון "אינו מדוקדק, דודאי נדרה תחתיו מצי מפר משום נדרי עינוי נפש וכו', אלא רצה לומר דכיון שאין בהם עינוי נפש כל כך, לא קפדי בהו אינשי".
עיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, שו' 7–8, סד"ה נדרה.
כשם שהוא סובר ברפ"ז במדיר את אשתו מליהנות לו.
כגירסת רוב הספרים, שהרי הקושיא היא ממשנה ב', ולא מריש פירקין.
עיין מ"ש לעיל הע' 12.
דוגמת בגדי צבעונין, עיין בבלי ע"א סע"א, ולהלן שו' 34–35, עיין מש"ש.
שהם צרים, עיין רש"י כאן מ"ח א'.
אלא שאין כן דרך רוב העולם.
עיין מ"ש לעיל, שו' 3–5, ד"ה והתוספתא.
בכי"ל: עפרפרין (במלה אחת), וחילק הסופר את המלה "עפרפרין" בנקודות לשתי מלים.
ופירשתי את הירושלמי בלשוננו חכ"ט (ניסן תשכ"ה), עמ' 132 ואילך.
עיין לעיל, הע' 22.
בירושלמי: על שכניו, ובבבלי: בשכיניו. אבל בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"ב ע"א: בשכונתו (כבתוספתא).
"אין ברייה משגחת עליה" כבירושלמי הנ"ל.
עיין בבלי נדה ס"ו א' (גליוני הש"ס לר"י ענגיל).
לפי ביה"מ של יעללינעק ח"ה, עמ' 51; גנזי שכטר ת"א, עמ' 198. ועיי"ש, עמ' 204.
והצדדין הם דומיא ד"חיפת", עיי"ש ברמב"ן.
ובד ובכי"ו, וכן בירושלמי, הוא באשגרה ממשנת סוטה פ"א מ"ו שהבאנו להלן בפנים. ושם הכוונה שלבה גס בהן ותקבל עידוד מחמתן.
ושמא לא גרסו בבבל בברייתא זו את המלה "לא", אלא: ישנה וידירנה, כלומר, יחזור וידירנה.
עיין בריטב"א הנ"ל שהזכרנו בפנים.
כנראה שהוא ההפך הקיצוני משפל ברך (ירושלמי תענית פ"ב רה"ב, ס"ה סע"ב, בבלי שם ט"ז א', סנהדרין פ"ח ב'). ואמרו בבבלי (סנהדרין הנ"ל): ושפל ברך. שייף עייל, שייף ונפיק וכו'. ובתנחומא הוצ' בובר, וישלח סוף סי' י"ב: אבל אם הרבתה רגל, והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל. ועיין ב"ר סוף פ"ח, עמ' 66.
הוצ' בובר סוף סי' ד'.
כ"ה בריטב"א ספי"א ובר"ן שם. ולפנינו בטעות: יש.
כ"ה בריטב"א ובר"ן ספי"א. ומכאן ואילך ההשלמה היא ע"פ הרי"ף ושאר הראשונים שהזכרנו לעיל, ואף הריטב"א ע"ב א' בכלל.
וכל מה שכתבתי בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ט אות ה', וכן מ"ש בהע' 70 שם, הוא בטל ומבוטל. ומש"ש: "אבל מן המאירי, עמ' 313, נראה שהיתה לפניו הגירסא כמו שהיא לפנינו" אינו נכון, והמאירי כיוון שם לחלק שנשמט לפנינו בהוצאות, ולפניו היתה הגירסא שלמה, כשם שהיתה לפני שאר הראשונים, והרי מבואר שם שעוברת על דת וכיוצא בה מאבדת את הכל.
בד' קושטא סי' קפ"ב.
מן הלשון משמע קצת שאינה מפסידה כתובתה אלא דווקא אם היתה פרוצה בהן, אבל אם לא נהגה כן אלא באקראי (עיין בריטב"א בסוגיין ע"ב א', בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקע"א ובבאור הגר"א אה"ע סי' קט"ו ס"ק ד', אות י"ב), אינה מפסידה כתובתה. ואין מביאין ראייה מן האגדות.
הביאו הרב המגיר בפ"ז מה' אישות ה"ח.
ועיין תוספות ע"ד ב', ד"ה חכם, ובשו"ע אה"ע סי' ל"ט סוף ס"ק א' וס"ק ב', ובנו"כ שם.
שאם לא כן בבא זו מיותרת, שהרי כבר אמרו כן ברישא, ומה לי הותרו אחרי הקידושין מה לי הותרו אחרי הנישואין.
סד"ה גרסי' בגמרא הלכה אצל חכם.
ועיין היטב בבבלי ע"ה א' וברא"ה שם, ד"ה אי הכי. ולפי הגירסא מקודשת (אצל רופא) אין קושי. אבל עיין בתוספות שם, ד"ה אי הכי.
אבל בוודאי שאין זו הברייתא שבבבלי, כפי שמוכח מן הרישא כאן, ולא עוד אלא ששנו בה בסיפא (בבלי ע"ה א'): אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו וכו', ולפנינו אין זכר מהלכה זו.
וכסברת השואל (בקדשה סתם) בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רי"ח. והרשב"א השיב שם לפי ההלכה, אבל הברייתא שלנו (בגירסא: מקודשת) הרי בוודאי שאינה הלכה.
חמש מילים אילו חסרות ברי"ף. ובכי"מ חסר לגמרי תניא נמי הכי באלו נדרים אמרו וכו'. וקרוב שנשמט ע"י הדומות. אבל אינו מן הנמנע שבהוצאות שלנו הוסיפו ע"פ התוספתא.
עיין בתוספות ע"ב סע"ב, ד"ה אלא. אבל עיין בשטמ"ק שם.
ועיין בבלי ע"א סע"א.
ואין שם שיטה חדשה, ועיין גם במאירי קידושין, עמ' 245.
ועיין לעיל, הע' 10.
כמפורש בירושלמי שהבאנו לעיל בפנים, ופסקו המאירי, עמ' 315.
נראה שהכוונה למומין של נוי גרידא, אבל מומין המעכבין את המלאכה, או נוגעים לענייני אישות, אינם עניין לכאן, ובזה אשה דינה כשפחה. תדע לך שהוא כן, שהרי חולה אינו מום בכהנים (כמפורש בתוספתא מנחות פי"ג הי"ז, ירושלמי יבמות פי"א ה"ו, י"ב ע"א, בבלי ב"ק ק"י רע"א), ולהלן, שו' 37, מפורש שאם היתה חולה הרי זה מקח טעות. יתר על כן, טריפה בוודאי מום באשה, אעפ"י שאינו מום בכהנים, כמפורש במשנת בכורות ספ"ז. ועיין מ"ש להלן, הע' 56, בשם רב האיי. ובב"י טואה"ע סי' ל"ט הביא בשם הרשב"ש (בהגהת הרמ"א בשו"ע אה"ע סי' קי"ז ס"ק ה' בטעות: ב"י בשם הרשב"א) שאשה מצורעת אינה בעלת מום, והוא חולק עליו, וכתב: דאין מום גדול מזה, אי משום דמאיסה, ואי מפני שהוא חולי המדבק. ובכנה"ג הסכים לדעת הרשב"ש. ובבאור הגר"א אה"ע סי' קי"ז ס"ק ה', אות ט', תמה ממשנה מפורשת בבכורות פ"ז מ"ו: ובעלי נגעים טהורים, הרי לך מפורש שאפילו צרעת טהורה הוא מום בכהנים, וממילא הוא מום באשה. ותמיהה זו היא רק לדעת הר"מ בפ"ח מה' ביאת מקדש הט"ו שפירש: שנשתנה העור מחמת עצמו, כמו הבוהק, שנשתנה העור מחמת דבר אחר, כמו צרבת המכוה. וממילא אין לך צרעת שלא נשתנה העור, וכולן מום בכהנים. אבל שמא פירושו של נגעים טהורים נגעים שנזכרו בתורה, והתורה טהרה אותם, משום שהם למטה ממראות נגעים, אבל נגעים הללו שלא נזכרו בתורה כלל, אלא שבני אדם קוראים להם צרעת, אינו מום אפילו בכהנים. וגדולה מזו כתב בתוספ' רי"ד שבת קל"ב ב' שבוהק אינו נגע כלל, ונגעים טהורים הם נגעים העומרים שני שבועות ולא פשו ולא הביאו סימן טומאה, עיי"ש. והוא הדין בנגעים טמאים שעלו בהם סימני טהרה, או פרה בכולו מתוך הסגר, או החלט, שהוא טהור ומותר לו להכנס למקדש, אבל הוא פסול לעבודה כבעל נגעים טהורים. אבל מין צרעת שלא נזכר בתורה, שאין כהן צריך להזקק לו כלל, אינו בכלל נגעים, וכשר אפילו בכהנים. וכן מומין שבאשה שהם נוי בגברים (ואף קולה עבה בכלל, עיין בבלי ע"ב ב', ע"ה א') אף הם אינם בכלל המשנה שלנו, כמפורש בירושלמי כאן וקידושין פ"ב, עיין מ"ש בה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' ס"ג. ובנודע ביהודה מהדו"ק אה"ע סי' נ"ג נסתפק אם חרש שאינו שומע ומדבר הוא מום בכהן, וממילא הוא גם מום באשה, עיי"ש. ברם עיין מ"ש להלן הע' 56, בשם ס' המקח והממכר לרב האיי. ועיין בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' פ"ב (בעניין משתנת במטה).
כגירסת כמה נוסחאות, עיין דק"ס. וכן היה לפני רש"י, אלא שמחקו.
בד"ב, עמ' 390, ושם משובש.
אעפ"י שכנראה לא פירש כמותו את דברי רב מרדכי (עיין בפירושים שבשטמ"ק), אבל אין מכך סתירה לפירוש בעצם הברייתא.
אלא שהבליעו וסנפו (חיברו) בתוך המומין האחרים שלא היו בה.
כלומר, אמר לו בפירוש גם את טיב המום. ובין ברישא ובין בסיפא הזכיר בפירוש את המום שהלוקח מקפיד עליו.
אבל במקבילה בב"ב, לעניין שפחה, הסדר הוא שם כלפנינו, אלא נראה שיש שם ט"ס בסיפא.
והיתה לפניהם בתוספתא גירסת כי"ע כדרך הצרפתים, עיין מ"ש לעיל במבוא לח"א, סוף עמ' י"ט.
וכן מעתיק בשם רש"י במיוחס להריטב"א במקומו. וכן פירש באו"ז ב"מ סוף סי' רנ"ו, ל"ו ע"ד, וכנראה שהעתיק מרש"י.
לעיל שם. ובברייתא שבבבלי הסדר הוא כמו שהוא במקורה, בתוספתא ב"ב, וכסדר שבכי"ו וד גם כאן.
מלשון התוספות משמע שהזכיר לו בפירוש את שני המומין, אבל בוודאי שלמעשה אין הבדל, ואף שלא הזכיר לו את המום השני בפירוש צריך היה לבדוק, ואין זה מקח טעות. ומכל שכן לפירש"י אם הזכיר את השני בפירוש עליו היה לבדוק, ואין זה מקח טעות.
כ"ה בשטמ"ק בשמו.
כ"ה בשטמ"ק שם.
כגירסת בעלי התוספות וכי"ר, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 296, הע' 2. שאר ציוניו לראשונים שם כבר נמצאים בתס"ר ח"ב, עמ' 36, שו' 24, עד סוף העמוד.
והעירותי עליו בתס"ר הנ"ל.
כמו שפירש לנכון בס' דרכה של תורה, עמ' 62 ואילך.
וכן מוכח מן התוספתא, עיין מ"ש לעיל, שו' 32–33, ד"ה כנסה.
מלה זו חסרה במקבילה בקידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ד. וכן נכון.
בקידושין הנ"ל: אפילו קידשה על תנאי וכנסה על תנאי.
כן הגיה לנכון בס' דרכה של תורה, עמ' 63. והמלה "עמה" שלמטה נכנסה מגליון שלא במקומה, והיא שייכת לכאן. וכבר עמד על עיקר הדברים בעיטור בכורים במקומו, ד"ה ומודה.
מילה זו נשמטה בירושלמי ד"ח. ומלות כפולות בסוף הדף, ואפילו בסוף השורה, מצויות מאד בכי"י, וכמעט שאין כאן הגהה.
כלומר, האב.
עיין לעיל הע' 80.
וכיוון בזה לדעת בעל עיטור בכורים, ד"ה ומודה, הנ"ל.
עיין מ"ש לעיל, שו' 32–33, ד"ה כנסה. ולעיל שו' 39–41, ד"ה וכל דבריו.
בכי"ע: מתיך נחשת.
והירושלמי קיצר את משנתנו ולא הזכיר אלא מה שצריך לו לעניינו, כרגיל בירושלמי (ולא היה לו סדר אחר במשנתנו, עיין במלא"ש למשנתנו, ד"ה והמקמץ). ומה שכתוב שם אח"כ "וצורף נחושת" אינו מדברי ר' זעירא, אלא היא פיסקא ממשנתנו ששמואל מפרש אותה.
הצופה לחכמת ישראל ח"י, בודאפעשט תרפ"ו, עמ' 274.
והעיר עליו ר"ח ילון בלשוננו ח"א, עמ' 123, בקשר עם העניין שלנו.
כלומר, את הסיגין, עיין מ"ש פליניאוס בתולדות הטבע סל"ג פ"ד, סי' 69.
כ"ה בכי"ו. ובד: את השלחי'. ואצל צוקדמנדל בטעות: את השלחן. עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 74.
באנציקלופידיא בריטניקא, ערך Copper: [חררת] הנחושת מוציאה ריח רע מאד בשעה שמחממין אותה, או בשעה ששפין אותה.
כ"ה בכי"מ, ברי"ף, בדש"י ועוד. ובדפוסים: מקבץ.
עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), סוף עמ' 23.
עיי' ב"ב פ"ב מ"ט.
עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1086 ואילך, ועיי"ש, עמ' 1101.
במררש תהלים פ"ז, הוצ' בובר, ל"ד ע"ב: לאשה כעורה וחוטמה מעלה פוליפוס, כלומר שאפשר להרגיש בסרחונה אפילו אם אין רואין אותה, עיי"ש.
וקראו לכל ריח רע שיוצא מחלל הראש: פוליפוס, עיין מ"ש להלן הע' 103. ועיין מ"ש ר"ב מוספיא בערך פליפוס. ובסוף דבריו: כי אם על הפושה, וכוונתו שפושה ומתפשט עד שמגיע לפה.
ועיין להלן שם בירושלמי.
ודברי יוליאוס פרויס בספרו המצויין Biblisch-talmud. Medizin, עמ' 340, צריכים תיקון, ונעלמו ממנו כל המקורות הנ"ל. וכן ב־.Corpus Gloss. Latin הוצ' Goetz ח"ג, עמ' 604, שו' 22: Polypum ozenas ואפשר שכיוון לדברי פליניאוס (תולדות הטבע ס"ט פ"ל, סי' 89) המתאר מין פוליפוס (בעל חי) שנקרא Ozena על שם הריח החריף שנודף מראשו. ועיין גם בתולדות בעלי חיים של אריסטו ס"ד פ"א 525a. ולפ"ז אין פלא שקראו לריח רע (בין מן הפה ובין מן החוטם): פוליפוס.
שו"ת מהר"מ בר ברוך ד' בודאפעסט סי' רס"א. ובהערה שם כתב הרמ"א בלאך שבשני כתי"י מיוחסת תשובה זו לרבינו גרשם, וציין לכמה ראשונים. ברם בראשונים שציין להם אין זכר לתשובה זו, אבל בתוספות יבמות ס"ד א', ד"ה יוציא, ובריטב"א כאן ע"ז א' הובאה בפירוש שיטת רבינו גרשום. ולהלן שם בתשובה הנ"ל מביא מהר"מ שיטת ר"י שבתוספות וריטב"א (עיין להלן) הנ"ל, ומפורש שם: דאם לא כן לא נמצא בורסקי נושא אשה, כמו שפי' מאור הגולה. ועיין בשו"ת רבינו גרשם, הוצ' ר"ש אידלברג סי' מ'.
ושם: ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה, וצ"ל: בתוספתא תני [גבי] מקמץ וכו', כמו שהוא בתוספותיו הנ"ל (בפנים) וברבינו ירוחם.
והעתקנו את לשונו לעיל הע' 88.
כדין כל בעל המגרש שלא בפשיעתה.
בירושלמי הוא בשם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן ובוי"ר שהבאנו להלן בפנים בשם ר' פדת.
מוצא המלה לא נתברר לי. ועיין בהערות תיאודור לב"ר הנ"ל. ומתוך המקורות (וי"ר ובבלי כאן) רואים שהיא צרעת מדבקת מאד.
ופירש"י: הנך רבנן דאמרו לו, אלכתחילה פליגי, ואמרי אמאי מוכרח לכתחילה לב"ש וכו', או דילמא אדיעבד נמי פליגי, ובעי למימר מכרה בטל.
עיין ברי"ף בריש פירקין בהוצאות החדשות ובמלא"ש למשנתנו, ומ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ד, הערות 97–98, בבעל המאור בריש פירקין, בראב"ן סי' פ"ב, בתוספות ובריטב"א ע"ה א', ד"ה איבעיא, במאירי, עמ' 336 (והוא גרס ופירש כפי' הרי"ף, נגד רב נסים גאון), תלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק) בשם "רוב הספרים", בחידושי הריב"ש (בשטמ"ק שם), ועוד.
ועיין בריטב"א ובשטמ"ק הנ"ל.
עיין בפירוש רב נסים שהביא הרי"ף הנ"ל (לעיל ריש הע' 4), בתוספות הנ"ל ועוד.
עיין לעיל הע' 4.
כלומר, נוסחאות התוספתא הוגהו ע"פ ספרי הבבלי.
וכן דרכו של רבינו לסמוך על נוסחאות הירושלמי מטעם הנ"ל, עיין בחידושיו לגיטין מ"ז א' ובמלחמות ביצה פ"ב ברי"ף הוצ' ראם, י"א ע"א.
ואף לפני הראב"ן (סי' פ"ב) היתה הגירסא (בברייתא של ר"ח בן עקביא, בהבאה מן המשנה, ובתירוץ) כגירסת רש"י שלפנינו, אלא שתירוץ רב זביד שלפנינו (ושל רוב הנוסחאות) היה לפניו מסתם התלמוד, ודברי רב פפא שלפנינו (ושל רוב הנוסחאות) הם דברי רב זביד שלפניו, עיין בראב"ן הוצ' הר"ש אלבק, ל"ב ע"ב, הע' ג'.
עיין בקטעים מרי"ף כ"י, שצוינו לעיל, ריש הע' 4.
עיין ברי"ף הוצ' ראם שהעתיקו משו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ז ומשו"ת תמים דעים סי' רי"ט, ובצופה האנגלי שציינתי בהערות לה' הירושלמי להר"מ הנ"ל (לעיל הע' 4).
עיין תוספות ע"ח ב', ד"ה תני, וס' הישר לר"ת הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ל"א, עמ' 32, ועוד.
ריטב"א ע"ח א' בשמו. ועיין שטמ"ק שם ופירוש הריב"ש בשם רש"י בפירושים הישנים. ועיין גם בתוספות הרא"ש ע"ח ב' בשם רש"י ובס' הישר לר"ת הנ"ל. וברש"י שלפנינו הגיה את הסוגיא, וכתב ה"ג. ובשטמ"ק ע"ח ב', ד"ה והאנן, הביא פירוש רש"י שלפנינו, וסיים: והא כתיבנא לעיל לשון רש"י הכתוב בספרי ישנים וכו', וכך היה לו לריב"ש בפירש"י, וכן הריטב"א, וכדכתיבנא לעיל.
ולעיל שם מעיד: ואנן ככולהו נוסחאי דוקא [י] במשניות ובירושלמי בפאה (והיתה לפניו שם הגירסא יותר שלמה מאשר היא לפנינו) ובכתובות גרסינן במשנה ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים. ולפי הנוסח שלו גרסו בבבלי בין במשנה ובין בברייתא: אם מכרה ונתנה קיים. וכנראה, שלנוסחא זו כיוון ר"ת בס' הישר הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ל"א, עמ' 32, שכתב: ויש פיר' משובש, ועושין בשני הלשונות לשון אחד, ומקלקלין הספרים.
עיין מ"ש לעיל סוף הע' 17, בשם ר"ת.
עיי"ש בירושלמי בדברי ר' אמי. ועיין בירושלמי פ"ט ה"א, ל"ב ע"ד, מה שאמר שם ר' אימי בשם ר' יוחנן, ובפ"מ שם, ד"ה בדין היה.
הניסוח שבנימוקי יוסף ע"ח ב' עוד יותר קרוב ללשון התוספתא: שיכול לומר שעל מנת כן נשאה, שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה.
לפי תשובת הרשב"א ח"ב סי' ק"ח, והמאירי, עמ' 334. ובר"ן רפ"ח בד' קושטא: הרב 'ן מיגש, ובד"ו: הרמבץ מיגש.
ובזה מתרצים הראשונים את הקושיא ממשנתנו כאן רפ"ו, שמוכח ממנה שאף אם נפל לה ריוח לאחר נישואין ממקום שלא ציפה לו הבעל, אף הוא אוכל פירות. והוא הדין בשנתן לה אחר מתנה סתם. ועיין גם במשנתנו פ"ח מ"ג, והרי אף ר' שמעון מודה בה, והמטלטלים הם של הבעל, אפילו למ"ד שמטלטלים הם נכסים שאינן ידועין.
אבל אם ציפה להן, הם נכסים ידועים, אעפ"י שלא ידע לא על הנפילה ולא על המכירה, כפירש"י. וכן מוכח מלשונו של בעל נ"י שמשתמש ברגיל בדברי הר"ן. אבל כבר כתבנו לעיל שהרא"ש בתוספותיו הבין שיטה זו כדעת בעל בית שמואל. וצ"ע.
וביחוד לפי הבנת הרא"ש בתוספותיו בדעת שיטה זו, עיין מ"ש לעיל הע' 23.
ובדוחק אפשר לפרש גי' כי"ו כמו שהיא לפנינו, וכשיטת הר"י מיגש (וכמו שפירשנו לעיל שאינו חולק על רש"י בהיה מצפה), והיינו אם לא ידע הבעל על הנכסים לא בשעת נפילתן (ואף לא ציפה להן) ולא בשעת מכירתן אין לו שום טענה, שהרי על מנת כן קיימה כל הזמן עד אחרי המכירה. והסיפא מגלה על הרישא.
פשיטא שלפי שיטה זו מתורצת הקושיא שהקשו רבותינו מן המשניות לעיל ולהלן, עיין מ"ש לעיל הע' 22. ואף לשיטת רש"י אין הקושי גדול, עיין רמב"ן ע"ט א', ד"ה והא, ובקרבן נתנאל על הרא"ש רפ"ח, אות א'. אבל עיין מ"ש בהפלאה ע"ה ב', ד"ה ור' יוחנן אמר.
ועיין מ"ש במלא"ש למשנתנו, והסתייע בסדר שבתוספתא כאן. ודבריו תמוהים שמניח ששיטת ר' שמעון דבוקה לדברי רבותינו, עיי"ש.
עיין מ"ש להלן הע' 30.
עיין להלן בסיפא לעניין נכסי שבויין.
הר"ח (לפי הרא"ש פ"ח סי' ז' ותוספותיו ע"ט ב'), הרי"ף, הר"מ בפיה"מ ובפכ"ב מה' אישות הכ"ר, ועוד. ועיין מאירי, עמ' 335.
ר"ש הנגיד, הר"י מיגאש (לפי הראב"ד הנ"ל, לעיל הע' 31), בעל המאור הנ"ל, תוספות רי"ד ע"ט ב'.
לפי הרא"ש פ"ח סי' ז'. ועיין בס' משרים לרבינו ירוחם נכ"ג ח"ז.
ובתוכן ראייה נפלאה מן המשנה עצמה כאן (מ"ה) שהברייתא שלנו נסמכה לה, עיי"ש. וכעין זה הביא רבינו יונה (לפי שטמ"ק ע"ט ב', סד"ה מחוברין) בשם רבו (הר"ש מן ההר?). ועיין בס' נתיבות משפט לס' משרים, קצ"ז ע"ג, שהביא כן בשם תלמידי ר"י.
כלומר, שאר הבבות שלהלן הן הלכות פסוקות, והובאו גם בבבלי, עיין להלן.
ועיין באו"ש פכ"ב מה' אישות הכ"ד, ואף שהדברים ראויים למי שאמרם, מ"מ קשה לפרש כפירושו המחודד, ולא עוד אלא שבירושלמי לא נזכר כלל מאמרו של רבא שר' שמעון סובר שאין לבעל פירות משעה שנתן בה עיניו לגרשה.
עיין לעיל הע' 30 והע' 37.
ודברי הרשב"א לקוחים, כנראה, מבעל המאור ב"מ פ"ג, סוף סי' של"ח.
כ"ה בכי"ר א' וב' בבבא זו ובבבא שלהלן (עיין דק"ס). וכ"ה באו"ז ב"מ סי' קכ"א, י"ז ע"ד. וכן, כנראה, היה גם לפני הראב"ד שהובא ברשב"א. ואין שם הבדל בין שבויין ונטושין, אלא שבשבויין שמע בהן שמתו ובנטושין לא שמע, כמו שכתבנו להלן בפנים.
על טיב השמיעה, עיין בתוספות שם, ד"ה בששמעו, ובתוספות יבמות קט"ז ב', ד"ה שאין, ובשאר הראשונים בב"מ שם.
והראב"ד (לפי הרשב"א במקומו) פירש: והלכו להם למרינת הים, כלומר בשביה. והרשב"א פירש שהלכו לסחורה ע"מ לשוב, וכשהיו שם נשבו. וכ"ז לכאורה שכמותי דחוק מאד.
עיין לעיל, הע' 42, ובאו"ז שהבאנו שם.
ובגירסתו הרי לא היתה בבבא זו "והלכו להן למדינת הים".
כשיטת הרמב"ן והרשב"א ב"מ ל"ח סע"ב, והרנב"ר שהובא בנ"י שם.
ב"מ פ"ג סי' קכ"א, ל"ח ע"א, ד"ה ונראה בעיני.
השוה לשון המכילתא דרשב"י שהבאנו לעיל סוף הע' 48. ובלשון המשנה "נכנס לנחלה". ועיין בס' המקח והממכר לרב האיי שער ב'.
שהרי אין כאן שני עדים, ואין יורדין לנחלה ברשות ב"ד אלא ע"פ שני עדים, כמשנת יבמות פט"ו מ"ג ועדיות פ"א מי"ב, ועיין מ"ש לעיל הע' 43.
"או אחיו" נשמט בירושלמי כתובות בטעות.
וכ"ה גם בתשובת הגאון הנ"ל (תשובות גאוני מזרח ומערב סי' ט"ז, ו' ע"ב).
עיין דק"ס שם.
כפי שמשמע מן המקבילה בתוספתא כאן ובירושלמי.
עיין מ"ש לעיל, שו' 15–17, ד"ה ובבבלי.
ואין מניחין להם לרדת, אפילו לרדת ולתקן, עיין בפי' הר"ח שם ל"ח ב'.
ושאר פירות יהו מונחין, כפירש"י שם ל"ט א', סד"ה דאילו התם. ועיין בתוספות שם, ד"ה וכולן. וכן כתב הראב"ן, ד' פראג צ"ה ע"ב (בנשבה למדינת הים, וירד קרוב לנכסיו): וכיוון דקי"ל כשמואל, דאכל שפיר אכל, וגם אין ראובן יכול לסלקו בולא כלום, דשמין לו בעדי' (צ"ל: כערי', כעריס).
אלא ששם בטעות: בעדית, וכ"ה שם גם להלן שו' 33. והשוה לשון הירושלמי שהעתקנו להלן בסוף הפירוש לברייתא זו, ד"ה ואשר.
ובאמת אין בין נטוש ורטוש ולא כלום, עיין במלונות ערך רטש, אלא שבא"י נתנו לפעל "רטש" משמעות יותר מופלגת מאשר ל"נטש".
בק"ע מגיה: רטוש. ובפ"מ מקיים גירסא זו, ומפרש ששמואל מבאר את דברי הת"ק.
אבל עיין ביד מלאכי סי' של"ו.
כפירושו של בעל או"ז, עיין מ"ש לעיל, שו' 15–17, סד"ה ואף הברייתא.
ולזה כיוונו לעיל שם ל"ח ב': כיון דאמר מר שמין (כגי' כי"מ) להן כאריס, עיי"ש בפירש"י.
"והן שבויין הן נטושין", כלשון הירושלמי כאן, והיינו שאף בשבויין לא שמעו בהן שמתו.
כלומר, במקום שאתם שניתם "נטושין" שמעתי אני "רטושין", עיין בעה"ש ערך רטש.
כלומר, שאין מוציאין מהן, עיין ע"ז להלן.
עיין לעיל, הע' 59.
ולפי ההלכה (ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש) העמידוה בבבלי שם בליסטים מזויין, ותרי גווגי גזלן.
והעירו עליו הראשונים בב"מ שם, והיינו ראב"ד (בשטמ"ק), רמב"ן, רשב"א, ריטב"א (בשטמ"ק) והוצ' ר"א האלפערן, תוספות הרא"ש, חי' הר"ן והרשב"ץ בשו"ת ח"ג סי' קצ"ח.
רמב"ן ב"מ כ"ב א', ד"ה וראיתי, רשב"א וחי' הר"ן שם, ד"ה הגרש"י, ריטב"א בשטמ"ק שם.
במלת "נתייאשו" רמוזה אף משמעות נתרפו ונתעצלו (עיין מ"ש לעיל ח"א, ברכות, עמ' 3, ח"ב, כלאים, עמ' 623, לשו' 10–11), כלומר התייאשו ממש, ואינו כדאי לטרוח בחנם.
עיין דק"ס במקומו, בתוספות שם, ד"ה שטף, בר"ח ובשאר הראשונים שם.
וכן מוכח מתוך פירושם, עיי"ש בחידושי הרמב"ן, ועוד.
לפי חידושי הרמב"ן שם, ועוד.
אצל צוקרמנדל: הכותב נכסיו לבנו וקנה וחזר וקנה וכו'. אבל בכ"י נמחק "וקנה" (הראשון) ע"י נקודות, ואינה גם בס' התרומות שהבאנו בפנים.
ועיי"ש שהמשיך: אך יש לברר אם מקבל אחריות להעמיד מתנת מה שאקנה בידו אם מהני ליה. ומסתברא דלא מהני ליה וכו'. ועיי"ש שהביא את תשובת הרמב"ן אליו, ולא הסכים עמו. ותשובת הרמב"ן היא בספרן של ראשונים, הוצ' ר"ש אסף (ירושלים תרצ"ה) סי' ל"ח, עמ' 83, עיי"ש.
ועיין בגידולי תרומה במקומו שהעיר על תשובת הרא"ש סוף כלל פ"ד שכתב: וכן בקרקע שקנה אחר שנכתבה המתנה זכתה בו, כי כתוב בשטר ושאני עתיד לקנות. והוא תמוה מאד, עיי"ש בגידולי תרומה.
בתס"ר ח"ב, ריש עמ' 38, כתבתי: ועל דברי העיטור העירני ידידי הרמ"מ כשר נ"י.
הביאו ר' זכריה אגמאתי, הוצ' יעקב לוין (לונדון 1961), 302, ע"א.
וחסרה שם המלה "נכסים". וכן היא חסרה באו"ז שהבאנו להלן בפנים. ועיין מ"ש ע"ז להלן בפנים, ד"ה ברם.
בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 38, כתבתי בטעות: תתס"ט.
ושמא צ"ל: או שמכ' (-שמכר) האב, [ומת האב] אם יש שם פירות מחוברים וכו', וכל אחד כדינו, עיין מ"ש להלן, ד"ה אבל הר"י מיגאש.
במקומו. וכן מוכח מפירושו כאן ע"ט ב' (לפי תמים דעים סי' רל"ח, נ"ג ע"ב, הרא"ש פ"ח סוף סי' ז', רבינו ירוחם, משרים, נכ"ג ח"ז). ובס' נתיבות משפט, קצ"ז סע"א, השמיט את המלים "מן האב" מנוסח רבינו ירוחם, ועיי"ש קצ"ז סע"ד ואילך. ונעלם לרגע קטן מהגאון הנפלא פירוש הרי"ף והר"מ (חי' הר"י מיגאש ויד רמה עדיין לא נדפסו בימיו).
שהרי גוף הקרקע שלו היא, ולא עוד אלא שגם בנכסים ובפירות יש לבן שותפות, עיין רשב"ם קל"ח סע"ב, ד"ה הרי הוא של יורשין.
שתי המלים האחרונות חסרות בכי"ע שם.
עיין מ"ש לעיל שם ח"א, עמ' 265.
ומה שאמרו בסיפא: תבואה קצורה הוא לאו דווקא, שא"כ פשיטא הוא, כמו שכתב בח"ד שם.
עיין במשנת מו"ק פ"א מ"ד ועוד בכ"מ. ועיין גם להלן ב"מ פ"ט הי"א, ופשיטא שפירות שהן נותין להתלש ולהגנב צריכין שמירה. ועיין בבלי ב"מ ק"ג ב' ובח"ד במקומו.
לעיל שביעית פ"ב הי"ג.
כלומר, בתבואה שלא הביאה שליש לפני ר"ה שאסור לקוצרה בשביעית, והיא אסורה גם משום ספיחין. עיין ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ד, נ"א ע"ד, ובפאת השלחן סי' כ"ב, אות ט"ו.
והרי אף שמירה אסורה בשביעית.
ועיין בתוספתא לעיל שם ה"ה, ירושלמי גיטין וב"ק שהזכרנו בפנים ובבלי גיטין נ"ה א'.
כ"ה בכי"י שם ובה"ג ה' רבית, ד"ו צ"ו ע"ד, בתשה"ג חמדה גנוזה סי' מ', ס' המקח והממכר לרב האיי ש"ז, ד"ו כ"א ע"א. והכוונה לתוספתא כאן, עיין דק"ס.
במאירי עבודה זרה ג' א', עמ' 5: ודרך צחות אמרו בתלמוד המערב שהמצוה ועושה הוא כיורד לתוך שדה חברו ברשות שנפרע משלם, ואת שאינו מצוה ועושה הוא כיורד שלא ברשות ששמין לו שבח והוצאה (ואף שכר פעולה בכלל הוצאה) וידו על התחתונה. ואף שהדברים אינם בירושלמי, אבל בוודאי היו לפניו הדברים הללו במקור חז"ל. והמשל שם הוא לענין הגויים שאם היו מקיימים כל הזמן את שבע מצות בני נת היו מקבלים שכרם משלם, כפי הבטחת הקב"ה, אבל הואיל ולא קיימו אותן, הרי שינו ולא קיימו את החוזה, ובטלה ההתחייבות נגדם (אע"פ שלא בטלה ההתחייבות שלהם ונענשים עליהם), ואפילו אם יקיימו את החוזה מכאן ולהבא וישמרו את שבע המצוות שנצטוו עליהן, הרי הצד השני אינו מחוייב לשמור על התנאים שהבטיח (וכל המשנה ידו על התחתונה, כמשנת ב"מ פ"ו מ"ב), ודינם כיורדים לשדה שלא ברשות ומשביחים אותה, ששמין להם שבח והוצאה בלבד. והסבר זה ל"עמד וויתר להם" אינו עושה רושם של מקור אמוראים.
אבל עיין בירושלמי גיטין פ"ה וב"ק פ"ט ומ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 39.
ואפשר לומר ששבירה מועילה אפילו בלא גירושין, ולא הזכירו כאן את שניהן (גירושין ושבירה) אלא משום שאם לא יגרשנה לא תתרצה לשבור את כתובתה, ובגירושין מכריח אותה לשבור, אם היא רוצה לחזור אליו, עיין ברא"ש שם. ברם לשיטת הרמב"ן נ"ז א' אין שבירה מועילה בלי גירושין, ואם הוא כהן אין לו תקנה אלא פיוס והרשאה למכור בנכסים. ועיין ב"ש אה"ע סי' ס"ו ס"ק ג', אות ט'. ועיין בס' נתיבות משפט לס' משרים, קי"ו ע"א ואילך, ועיי"ש מה שכתב על דברי הריטב"א נ"ז א'.
אבל לפי הגירסא "והיא", וי"ו המהלק פוגם את הסיגנון, שהרי פשיטא הוא שהיא שוברת ולא הוא, אבל אם אנו מניחים את שתי הפעולות יחד הרי הסיגנון יפה: הוא כונסה ומגרשה והיא שוברת לו את הכתובה. ועיין מ"ש להלן בפנים בשם הירושלמי.
ועיין מ"ש להלן, שו' 39–40, ד"ה שברה.
עיין לדוגמא פאה פ"ד ה"ו, י"ח ע"ג (ומקבילה במע"ש פ"ה), תרומות פ"ו רה"ד, מ"ד ע"ב, שם רפ"ז מ"ד ע"ג (ומקבילה בכתובות פ"ג), בכורים פ"ב ה"א, ס"ד ע"ד, עירובין פ"ו ה"ב, כ"ג סע"ב ועוד בכ"מ. ועיין מ"ש על "לצדדין איתאמרת" בסה"י לכבוד ר"ח אלבק, עמ' 391. ועיין גם בבלי עירובין מ"א ב', ב"ק ט"ז ב', ב"מ ט"ו א', קי"א א', ב"ב פ"ו סע"א, שבועות מ"ח סע"א, ועוד. אבל עיין להלן הע' 5.
אבל אפשר שהיא אינה מאמינה לו שיחזירנה, ולפיכך אינה שוברת לו את כתובתה הראשונה אלא אחרי שהוא מחזירה.
כ"ה הפירוש בדברי רבו של רבינו יונה (כלומר, אינו מחזירה אלא בתנאי שתשבור לו וכו'). והכוונה שאינו צריך לפרוע לה את כתובתה, אלא הוא מאיים עליה שלא יחזירנה אלא אם תשבור לו את הכתובה. ועיין גם ברא"ש.
וכע"ז באו"ז ב"ק סי' שנ"ח, כ"ה ע"ד, והכל לקוח מן הר"ח, עיי"ש בריש סי' שנ"ט.
שהתנה עמו כל זמן שיצטרך קודם מיתה שיחזור באותן הקרקעות.
אעפ"י שהירושלמי חולק שם על הבבלי בעניין נותן מתנה לאשתו, עיי"ש.
לפי הרמ"א בלאך בהערה הנ"ל (לעיל הע' 13).
ועיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 2–3, ד"ה שהבעל, וד"ה ואשר. וגם מן התוספתא כאן משמע קצת שאין היורשין חייבין בקבורתו אם לא ירשו קרקע. ושמא ביורשין עניים עסיקינן.
עיין לעיל, הע' 12.
כנ"ל לתקן ע"פ תשובת רב כהן צדק שהביא בשו"ת מהר"מ ב"ב הנ"ל (ועיין לעיל הע' 12) וע"פ הלכות גדולות שהביא שם.
בזמן הגאונים הגבו בין לאלמנה ובין לבעל חוב מן המטלטלין. ועיין מ"ש להלן בפנים.
כלומר מן הדוגמא שנקט "ולא הניח אלא שליש כתובתה".
אבל הוא הדין אפי' הניח לה כל כתובתה, עיין בשו"ת מהר"ם הנ"ל סי' קע"ו, ד' קרימונה סי' קפ"ד, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף ק"ג הנ"ל, ועוד.
ומלשון הברייתא מוכח שהתפיסה היתה לאחר מיתתו, ולא בחייו.
אבל עיין בפי' הר"ח, אוה"ג, עמ' 63.
בשטמ"ק לנכון: מקצת הראשונים. והכוונה לס' הזכות שהבאנו להלן.
והוסיף רבינו: והדין דין אמת, ואע"פ שאין הראיה הזאת ברורה, שכבר פירשנו (כ"ה בשטמ"ק) דבאין ברשותו היינו לקוחות שלו.
עיין מ"ש לעיל בתחילת הדיבור, ד"ה אילו הן. ועיין בתוספות פ"ו ב', ד"ה נדר, חי' הרמב"ן פ"ז א', סד"ה הא דמקשה, מלחמות וס' הזכות להרמב"ן ברי"ף שם, רשב"א ותלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק פ"ו ב'), רא"ש פ"ט ריש סי' כ"ט, ועוד. וכתב בס' הזכות שם: ובודאי למאי דקאמרינן מעיקרא פטורה על אפוטרופיא דוקא (כלומר, ולא על גביית הכתובה) וכו', הבאין ברשותה, שמכרה להם זכות שיש לה בנכסים (כלומר, ולא שמכרה להם כתובתה), וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהיו בניה אפטרופסין וכו', הגאונים מפרשים באין ברשותו על דרך זו, דומיא דיורשיו, כלומר שנתן להן נכסיו במתנת שכיב מרע, או במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה וכו', בנאמנות מפורש מועיל לה וכו', אבל שאר לקוחות, דשבועתן משום חשש קנוניא, כמו שמפורש בשבועות (מ"ב ב'), לא מהני לה נאמנות. ועיין בריטב"א פ"ו ב' (שהזכיר את ס' הזכות בפירוש) ולהלן שם פ"ז א', סד"ה רב נחמן. ועיין בראשונים הנ"ל.
שהיא גירסת רבינו יונה וגירסא אחרת בתוספתא שהביא הרשב"א.
עיין היטב בלשון רב שרירא שהעתיק רב האיי (אוה"ג, התשובות, עמ' 282), ועיי"ש בלשון רב האיי ובפי' הר"ח (שם, עמ' 68).
עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 39. ועיין עכשיו באוה"ג, התשובות, עמ' 275, עמ' 280.
ועיין גם ר"מ פט"ז מה' אישות ה"כ ופ"ט מה' שלוחין ושותפין סה"ד.
מה שכתב שם: "שכתב לה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו, וכן הוא בתוספתא" הוא לאו בדווקא, וכיוון לעיקר הדבר שמשנתנו דבוקה לשלפניה. ועיין רשב"א בשטמ"ק.
והוסיפו תלמידי רבינו יונה: ונראה מדברי הרב דמינהו אבי יתומים אפילו על ידי גלגול אין משביעין אותו, וטעמא דמסתבר הוא, דאי משביעין ליה אפי' בגלגול, אתי לאמנועי.
וכן משמע מן הלשון "אלא" אמר רב פפא, וכגירסא שלפנינו, וכ"ה גירסת כמה מן הגאונים ושל כל נוסחאות ספרד, עיין אוה"ג, הפירושים, עמ' 52 ואילך.
לפי ר' יהודה אלמנדרי הכוונה לר"ח, ולפ"ז שיטתו ברורה מתוך פירושו הנ"ל, ועיין אוה"ג, ר"ח, עמ' 70.
ואין ר"ש מדבר כלל בפטרה מן השבועה, וכפירוש הגאונים הנ"ל.
ויש שפירשו שאף לחכמים אינה נשבעת על פילכה ועל עיסתה אפילו ע"י גלגול, עיין מאירי, סוף עמ' 387, ובהע' י"א שם. ועיין בס' הזכות להרמב"ן, אלא שלדבריו מחמיר ר"ש וסובר שמגלגלין על פלכה ועל עיסתה, והוא ז"ל לשיטתו בפירוש הבבלי. ועיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף שם. ומדברי רבינו עזריאל נזיר כ"ד ב' (לפי שטמ"ק) מוכח שפירש שהבעל מוחל לה, מה שקימצה מעיסתה, עיי"ש ועיין במאירי הנ"ל. ובפיה"מ להר"מ פ"ט מ"ג פסק שמשביעה ע"י גלגול.
בכל האוקימתות שקדמו לאוקימתא דרב פפא נקטו: [ר"ש] "אהא", עיי"ש פ"ח סע"א, פ"ח ב' (פעמים), אבל רב פפא לא אמר "אהא" אלא סתם "לאפוקי". ועיין מה שאמרו על הלכות אחרות של ר' שמעון בבבלי עירובין ק"ה א', ב"ק ע"ו א', סנהדרין ע"ט א', חולין קכ"ט א', שם קכ"ט ב'.
ועיין בק"ע בירושלמי ובשי"ק שם, ד"ה אשכחת. ברם הלשון בסוף משנתנו הוא: אין נפרעת אלא בשבועה, והכוונה לכתובה. ואם הירושלמי רצה להכניס אף מזונות בדברי המשנה, היה לו לפרש את דבריו (עיין בבלי פ"ח סע"א) ולא לסתום.
הר"מ בפיה"מ רפי"ג מפרש תשבע לסוף: כשיבא בעלה ויכחישנה ויאמר אני הנחתי לך מזונות, או לא נצרכת לכלום, וכל כיוצא בזה (כ"ה הגירסא הנכונה שם לפי הגד"נ וכע"ז בהוצ' הר"י קאפח), וכן מוכח מלשונו בפי"ב מה' אישות הכ"א (שהיא נשבעת בנקיטת הפץ), כמו שכתב הרב המגיד שם (וכדבריו מפורש בפיה"מ הנ"ל), ולפ"ז אין דברי ר"ש ודברי חנן דבר אחד ממש. ברם מלשון הירושלמי פי"ג ה"א, ל"ה ע"ד "מאן דמר באשת איש היא מתניתא... בסוף שלא הטמינה ושלא הערימה. מאן דאמר באלמנה היא מתניתא... (ב)שלא מחלה ליתומים על כתובתה" מוכח שהכוונה לשבועה בשעת גביית הכתובה.
בתשובת רב צמח שהבאנו להלן בפנים מפורש שהכוונה לאפטרופסות שלה לאחר מיתתו.
ופירשו בה"ג שהכוונה לאלמנה אצל היורשים, דוגמת הברייתא בבבלי ב"ב נ"ב ב' (ששנו בה אותו לשון). וכן במשפטי שבועות לרב האיי שער ה', ד"ו ו' ע"א: אם הרשו היתומים אלמנת מורישם בנכסיהם והיתה נושאה ונותנת בבית משביעין אותה על טענת שמא, ואינן דומין בהרשאת אביהם. ובזה אמרו האשה הנושאה ונותנת בתוך הבית, והוא ששנינו במשנתינו וכו'. וכן מפורש בשערי שבועות המיוחסות לבן בנו של הרי"ף שער ט"ז, אופן ז'. והרי"ף כאן פ"ט סי' שד"מ הקשה ממשנה זו על הר"ח, וכתב: ועוד הא קתני לה גבי הילכתא פסקתא, דתנן (כלומר, משנת שבועות הנ"ל) ואלו נשבעין שלא בטענה וכו', והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן בית, וקי"ל דהני כולהו הילכתא נינהו, ולא מצית למימר דהאי אשה אלמנה היא, דאשה סתם קתני, בין אלמנה בין אשת איש וכו'. ומדברי בה"ג הנ"ל אנו רואים שדווקא ממשנה זו הביאו ראייה לדבריהם, ופירשוה באלמנה דווקא. ועיין בתשובת ר' קלונימוס שבתשה"ג הוצ' קאססעל שרצה לפרש את משנתנו בשבועות באשה שנשאה ונתנה בממונם של אחרים, עיי"ש היטב.
עיין מ"ש לעיל, שו' 15, ד"ה במי דברים. ואף הרי"ף מפרש כן (עיין מש"ש), אלא שהוא חולק על הגאונים בזה שהוא סובר שדווקא אם הבעל לא השביע אותה בחייו אין היורשים יכולים להשביעה על האפיטרופסות בחיי בעלה, אבל הבעל עצמו יכול להשביעה, כמו שמפורש במשנת שבועות, עיין מ"ש לעיל, הע' 46.
אלא שהרי"ף סובר שאין מחלוקת ביניהן, ומשנה ד' מדברת כשהבעל משביעה בחייו, והרי לא מחל לה. ועיין בפני יהושע בסוגיין פ"ה ב' שתמה כיצד יפרש הרי"ף את דברי רב פפא, ברם הרי"ף כתב מפורש (פ"ט סי' שד"מ) דרב פפא לא אתא לאפסוקי הלכתא, אלא לפרושי בעלמא הוא דאתא וכו', ולעולם הלכתא כת"ק.
כשיטת התוספות שהבאנו להלן בפנים. ועיין בשו"ת הרי"ף סי' מ"ח, הוצ' הרזו"ו לייטער, ובהערות שם. ועיין בשו"ע אה"ע סי' צ"ז ס"ק ב', בחלקת מחוקק שם ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ט סי' כ"ח, אות ה'.
הבבא של שותפות נשמטה בכי"ע שם ע"י הדומות. אבל היא ישנה גם בד. וכן בשלטה"ג על המרדכי כאן פ"ט (בשם צפנת פענח): ותני' בתוספתא בב' (כ"ה בד"ר, והכוונה: בבא בתרא. ובר"ח תקנו: במה !) [אימתי] אמרו נשבע שלא בטענה כל זמן שהוא שותף, יצא משותפות הרי הוא ככל אדם.
שהרי אצל הבן לא נזכרה שבועה כלל במשנתנו.
עיין ירושלמי ב"ב פ"ט ה"ד, י"ז ע"א, ור"מ רפ"ט מה' נחלות.
עיין מ"ש לעיל, שו' 18–21, ד"ה ובתשובת רב צמח.
אלא שהרי"ף עצמו בוודאי לא כיוון לומר שמשנת שבועות ("חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען") כיוונה אף לאשה שנתגרשה, שהרי המשנה ממשיכה: נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, ולשיטת הרי"ף בתשובה סי' ס"ג אם נתגרשה אין משביעין אותה אף ע"י גילגול, משום שכבר מחל לה. ועיין מ"ש בנתיבות משפט לס' משרים, קע"ז סע"ג ואילך. ועיין לעיל, הע' 33.
מלה זו היא בתחילת השורה ונכפלה בטעות מסוף השורה שלפניה. ואף בכי"י רגילים הסופרים לכתוב בקיצור מלה בסוף השורה כדי למלא ולהשוות את השורה. והם כופלים את המלה בתחילת השורה שלאחריה.
עיין מ"ש לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 592.
עיין מ"ש לעיל ספ"ח, שו' 30–33, ד"ה המקבל, ואגב אריסין נקטו גם שותפין. ואף הגירסא שבד ובכי"ו ("ושביעית") מתפרשת יפה, והכוונה לתבואה שהביאה שליש בערב שביעית שמותר לקוצרה בשביעית (עיין פאת השלחן סי' כ"ב ס"ק ט', אות ג'), או לכמה עבודות שמותרות בשביעית (עיין לעיל שביעית פ"ג ה"ז), או לתיקון השדה בשביעית לצורך מוצאי שביעית, כמשנת שביעית פ"ג מ"ח.
עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 587, הע' 29.
לשון הר"ח בשבועות מ"ח סע"ב, ועיין בשו"ת הרי"ף הוצ' ביעדנאוויץ סי' י"ג ובהערות הגרא"ז מעלצער ז"ל שם, כ"א ע"א, מ"ש על לשון הר"ח.
כלומר, שיכול להשביעו בטענת שמא.
עיין מ"ש לעיל, הע' 58.
עיין מ"ש לעיל פ"ח, שו' 30–33, ד"ה המקבל.
בשבועות מ"ב ב' מוסיף: בין לשבועה בין לזיבורית. ברם בכי"מ חסר כ"ז, ואינו מלשון הברייתא, כפי שמוכח מן הבבלי גיטין נ' סע"א, והוסיפוה ע"פ ההילכתא שם נ' רע"ב.
וצדיך לפרש במקום שיש עדים שהוסיף לה, או שכן הוא מנהג המקום, עיין להלן, ועיי"ש בעיטור ה' מלוה על פה, הוצ' רמא"י, ט"ז רע"ג.
וכצ"ל באו"ז ב"מ פ"א סי' מ"ח, ח' ע"ג, ועיי"ש מה שכתב רבינו יצחק בר אשר (הריב"א), ובהערות שם, אות י"ז, לא הגיה יפה. ועיין אוה"ג כאן, התשובות, עמ' 50 ואילך, ובס' המתיבות הוצ' רב"מ לוין, עמ' 27 (לעניין אחר קצת).
ועיין להלן, שו' 34–36, ד"ה ובבבלי.
וכן משמע להלן רפ"י, עיין מש"ש, שו' 2–3, סד"ה גירש. ולפ"ז לפנינו ההלכה שלמעלה, שו' 36, כלומר, שתי כתובות וגט בנתים, וגובה את שתיהן, ונוטלת אף מה שחידש.
כ"ה בירושלמי ב"ב, וכע"ז מעתיקים הראשונים שנביא להלן בפנים. ובירושלמי כתובות: אין אלמנה דוחה את הבנים ואין אלמנה דוחה את הבנות, והיא היא.
ותשובה זו של רב משה הושמטה באוה"ג.
ואין להניח שהם פירשו בגמרא שם "אלמנתו ובת אי זה מהן קודמת" שהכוונה לבת אשתו שנזכרה לעיל בסמוך שם, שהרי מפשיטות ר' אבהו שם מוכח שהכוונה לבתו שניזונית מתנאי כתובה.
ומ"ש ידידי הרב המו"ל שם בהע' ה' ובהע' ז' היא פליטת הקולמוס, ודין המאירי היא משנה ותוספתא מפורשת, ודברי היש אומרים אינם עניין לר"מ פי"ט מה' אישות הכ"א ושאר פוסקים, ושם מדברים בבתו הוא מאלמנה זו, או מאשה אחרת, שניזונות מתנאי כתובה.
וכשאין שם נכסים אלא כדי מזונותיה היא מוחלת לבעלה את התנאי, ועכשיו הנכסים ברשותה למזונותיה, ונפשה עדיפא לה (עיין בבלי כאן ע"ט א'). ולפ"ז לא דברו ה"יש אומרים" אלא באם ובתה, אבל לא באלמנה ובת אשה אחרת שפסקו לה מזונות.
מרן בב"י טור אה"ע סי' קי"ד כתב: והריב"ש בתשו' סי' ת"פ כתבו בשם התוס', ונתן טעם לדבר, ומסיים בה בירושלמי הפוסק לזון כלתו מעשה ידיה של בנו. והסוף ("ומסים בה בירושלמי וכו' ") אינו בריב"ש, אלא בתשב"ץ הנ"ל (בשינוי לשון קצת), ואף התשב"ץ הביא את סוף הירושלמי (הנ"ל בפנים), ולא הביא את תחילתו.
ולכאורה צ"ל: הימנה, כמו שהוא בשו"ת מהר"מ, ד' קרימונא שהבאנו בפנים. ובשו"ת הרשב"א: לא כל כמינה. ועיין להלן, הע' 9.
ועיי"ש גם בפי"ג ה"ד. וכיוון לדעתו של בעל נתיבות משפט לס' משרים שהבאנו להלן בפנים, סוף שו' 10–11. ועיין לעיל, הע' 6.
כלומר, מן הכיס. ולפי גירסת ד וכי"ו הכוונה למעות.
המו"ל מעיר: כאן איכא חסרון בכ"י. וברור שכוונת רבינו היא: היינו דווקא לפי שבתחלה [נשתתפו ברצונם, אבל לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו] וכו', כברייתא שבבבלי כאן צ"ג ב' ולהלן בסמוך בתוספתא, עיין במרדכי שהבאנו להלן בפנים.
ונקט לשון התלמוד כאן צ"ג א' ולשון הברייתא (להלן בתוספתא) שם צ"ג ב'.
אמנם ברש"י ב"ק קט"ז ב': הציל לאמצע. כל אחד מכיר את שלו ונוטל, ברם לפי רמי בר חמא שם הכוונה: לשותפות, ונוטלים בשוה. ואפילו לפי ההוה אמינא שבתלמוד אין הקדמונים מסכימים לפירש"י. וכבר העיר בשו"ת מהר"י אבן לב ח"ג סי' מ"ב: ויש להסתפק אם זאת הסברא וכו' הוא מוסכם משאר כל הפוסקים וכו'. וכוונתו להרי"ף בב"ק שם והר"מ פי"ב מה' גזילה ואבדה ה"ח (ועיי"ש ה"ט) שהביאו את לשון הברייתא בלי שום פירוש. ובתשה"ג הוצ' קורוניל סי' ז' (אוה"ג שם, עמ' 110): [ואותו הממון] "אשר הודה בו כי השיבו הליסטים עליו, יחלוק אותו עם ראובן, לפי שאמרו שיירה שהיתה מהלכת במדבר ונפלה עליה גייס, והלך האחד והציל, מה שהציל לאמצע". ומדברים בפרקמטיא אחת שאין כל חלק של כל אחד ואחד ניכר בה. ועיין שו"ת מהר"ח או"ז סי' ר"ו.
עיין בתוספות צ"ג א', ד"ה וכן, ולהלן שם, ד"ה רבי, ועיין ברי"ף.
עיין לדוגמא בבלי סנהדרין י"ד ב' ועוד בכ"מ.
עיין להלן ב"מ פ"ד סה"כ ומקבילות, ומ"ש לעיל יבמות פ"ט, שו' 2–3, ד"ה אילו הן, וד"ה במשנתנו.
וקיצרו שם את מאמר ר' אלעזר שבירושלמי כתובות, כדרכו של הירושלמי בנזיקין.
כ"ה בעיטור אות שני, שיתוף, הוצ' דמא"י, מ"א ע"ד, מאה שערים שלו על הרי"ף כאן סי' ל'. רמב"ן כאן ספ"י, רא"ה, ריטב"א ור"ן בסוגיין צ"ג ב'. ובמאירי כאן, עמ' 429: אמ"ר בון אמ"ר חייא, וצ"ל: אמ"ר בון בר חייא, כבשאר הראשונים.
ומאמר ר' בון בר חייא הוא מאמר בפני עצמו, והוא אומר שאם לקחו מרגלית נראין הדברים שיכול לומר לו וכו'. ור"י לוי במחברתו המצויינת על ירושלמי ב"ק פ"ד, עמ' 104, בפירושו, כתב את הירושלמי מחדש, אבל אין להגיה נגד הנוסחא שלנו המקויימת ע"י כל הראשונים הנ"ל, לעיל הע' 19.
והוא כר' בון בר חייא וכר' זעירא בירושלמי הנ"ל.
ועיין בפירוש דבריו בר"ח (אוה"ג, עמ' 74), ברי"ף, ברש"י שם, ברמב"ן, במאירי, סוף עמ' 428, ועוד.
שם ד' רע"א.
כ"ה בנ"י ב"מ רפ"י בד"ק. וכן בשו"ת הר"ן סי' י', ד"ק סי' י"א: באלין. ובחי' הרמב"ן ב"מ קט"ז ב': באילן, ובחי' הר"ן שם: באילון.
כ"ה בחי' הרמב"ן, בשו"ת הר"ן ובחידושיו בד"ק הנ"ל, ולפנינו בטעות: סלעים.
-ואי אפשר (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1213 ואילך). וכן מפורש ברמב"ן ור"ן בחידושיו ובשו"ת שלו הנ"ל.
כ"ה בראשונים הנ"ל (לעיל הע' 26), ולפנינו בטעות: אבנים.
כ"ה ברמב"ן הנ"ל. ובר"ן: אי.
וכתב הרמב"ן: ואין הירושלמי הזה ברור אצלי.
ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 732–733, ובהע' 9 שם.
כלומר, מה שאמרו בברייתא: אבנים ונגנבו מחצה לזה, ומחצה לזה הכוונה שהגניבה היא מחצה לזה ומחצה לזה.
-אין נן, אין אנן.
נ"ל שצ"ל: ואילא, ואי לא.
והעתקתי את כל לשון הירושלמי, משום שהגיהו בו הרבה, ור"י לוי במחברתו לב"ק פ"ד, בפירושו עמ' 106–107, כתבו מחדש. ומן המשא והמתן בירושלמי ב"ק ברור שפירשו את העניין אחרת מאשר בבבלי ובירושלמי כתובות.
אבל עיין מ"ש רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק) בשם "לשון אחר". ועיין גם בתוספ' רי"ד בסוגיין.
רבינו יונה (לפי שטמ"ק) דחה פירוש זה, וכתב: "דאם איתא דאע"פ שיש נכסים שיעור כל הכתובות משביעות זו את זו, אם כן אף הרביעית היתה נשבעת מפני זה הספק."
כ"ה בד"ר, ובד"ו בטעות: ג'.
בשטמ"ק: ודומה, אבל בפיסקא שבב"י טחו"מ, סוף סי' ע"א, חסרה מלה זו.
עיין בתוספות צ"ג ב', ד"ה מי שהיה, ומאירי, סוף עמ' 430.
עיין רש"י במשנתנו, ד"ה הראשונה, ובהפלאה בקונטרס אחרון סי' צ"ו, אות כ"ה.
עיין בס' התרומות סוף שער כ"א שהבאנו לעיל בפנים.
כ"ה בעיטור כת"י על קלף שבביה"מ כאן, וכן מעתיק בשמו במ"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה הט"ז, וכן הגיה בשער החדש מדעתו. ולפנינו בטעות: בערב.
עיין מ"ש רבינו בסוף שער כ"א.
הכוונה לר' יונה בר' יוסף, ועיי"ש ריש סי' רמ"ז. ור' יונה זה היה שני בשני של הרמב"ן ורבינו יונה גירונדי, עיין מ"ש ר"ה מיכל באור החיים, סוף עמ' 497 ואילך. והיה קשיש מרבינו, ולפיכך כתב לו הרשב"א בכבוד רב, עיין להלן.
שלש מלים אילו הושמטו במיוחסות. וכנראה הושמטו בכוונה, עיין מ"ש להלן הע' 53.
במיותסות בטעות הדפוס: קל ודיקא. ובד"ח שם: קלישא! ועיין להלן, סוף הע' 53.
כאן הניחו מלה זו גם במיוחסות, וכנראה שלא הרגישו בה.
במיוחסות השמיטו מלה זו.
כאן הניחו את המלה "רבינו" גם במיוחסות. ונראה שלא הבינו למי מכוין הרשב"א, אבל ברור שהכוונה שר' יונה השואל (שהרשב"א קורא לו בתשובה זו בקביעות: רבינו) בעצמו הביא את התוספתא. ובמיוחסות השמיטו מסוף השאלה "אלו דברי רבינו", ולעיל שם שבשו את המלה "רבינו" ל"רב עוירא", ולהלן השמיטו פעם אחת את המלה "רבינו", משום שהיה קשה להם כיצד יאמר הרשב"א על דברי רבו "קטרי קא חזינא", אבל באמת לא היה ר' יונה בר' יוסף רבו של הרשב"א אלא קשיש ממנו, וכתב לו דרך כבוד "רבינו", ובביטוי "קטרי קא חזינא" אין כאן פגם גמור, שאפילו על צדיק אפשר לומר כן, עיין תוספ' ב"ב כ"א רע"א, ד"ה זכור.
עיין מ"ש להלן, הע' 59.
ואפילו אם לא יקנה אותו "השתא ודאי לפירעון קאי גביה, דמאן (ד)פריק ליה" (לשון הראב"ד בחי' לב"ק, עמ' ק"ל).
אבל עיין לעיל פיאה פ"ב ה"י. ומן המלה "נכסים" אין לדייק כלום, עיין מ"ש לעיל פ"ט, שו" 11–12, סד"ה ואשר.
וכן כתב בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ט סי' ב', אות י'.
והעיר עליו בס' אמרי צבי לב"ק מ"ט ב'.
וז"ל שם: ועל כן אני אומר דמטלטלי דגר כל שהיו ביד אחרים עם גמר מיתתו קנו אותם המופקדים אצלם, וזה פירש למיתה, וזה זוכה (ע"פ בבלי קידושין כ"ג רע"א, כלומר, ולא היו הפקר אפי' רגע אחד), והוו להו כמטלטלי דיתמי, ולא גבו מינייהו כתובת אשה לרבנן ובעל חוב לכולי עלמא. ובפרישה (בטור חו"מ סי' ער"ה, אות ד') כתב: "משום דהזוכה בנכסי הגר זכייתו היא מדין חכמים(?), וזוכה בו קודם יציאת נשמתו, מה שאין כן מקבל מתנה דזוכה מכח הנותן, והנותן אין כוונתו שיזכה כי אם לאחר מותו". ושמא סבר שבשעת גסיסתו נכסיו הפקר, שהרי הגוסס אינו יכול להקנות את נכסיו לאחר (עיין בבלי ב"ב קכ"ז ב', בראשונים שם, בס' התרומה סי' ק"ל ומ"ש לעיל ח"ג, עירובין, עמ' 405, הע' 55), והוא בעצמו מתייאש מהן. אבל מתוך הבבלי קידושין הנ"ל אין סתירה, שהרי אין הבדל אם העבד קונה את עצמו בשעת מיתה, או בשעת גסיסה.
בראשונים מפני שעשתה קניין ומן האחרונים גובה כתובתה אעפ"י שזכה בהם אחר אח"כ, כדין התוספתא שגובין מן האחרון. ועיין בקצות החושן סי' רמ"ה, אות ג', ולעיל שם. ויש לחלק.
כלומר, אמרה ועשתה קניין, עיין רשב"ם ב"ב נ"ד א', ד"ה אדעתא דחיותא.
עיי"ש שציין לחו"מ סי' ער"ה (בעניין משכון), ולפלא שלא ציין לסוף הסימן שם, שהיא התוספתא כאן.
כלומר, הסוברים שאין אשה ובעל חוב גובין ממטלטלים שהניח הגר שמת בלי יורשין. ועיין להלן שם במס' גרים, ושם הדוגמא בעברים ובצאן, עיי"ש.
עיין ר"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה ה"ג ואילך, וכולן מבוארות בבבלי ב"ב נ"ג ב' ואילך.
ועיין ירושלמי כאן פ"ט ח"ג, ל"ג ע"א, ואינו עניין לכאן, ושם חשבה האשה שהשפחות שהניח לה הן עדיין ברשותה כמו שהיו בתחילה, ולא נתכוונה לא לקניין ולא לתפיסה (ועיין ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב), והוא ממש עודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו, כבבלי יבמות נ"ב ב'.
כלומר, אם נאמר שכיון שמת הגר, הפקר מפקיע מידי שעבוד, כמו שרצה לומר רבינו יונה בר' יוסף בתחילה בשאלתו להרשב"א.
לפי מרדכי פי"א סי' רנ"ג, ואני מעתיק מהגהות אשרי פי"א סי' ה', ד"ו רפ"ז.
עד כאן במרדכי ד' קושטא וד"ו רפ"ב, אבל בד' סביוניטא ממשיך כמו שהוא בהגהות אשרי הנ"ל.
וכן מעתיק בשם הירושלמי גם ר' יצחק הלוי בראב"ן סי' ק"ז (ד' פראג, ל"ו ע"ג, הוצ' הר"ש אלבק, מ"ב ע"א), והכוונה: לא נתקבלתי כלום מכתובתי. ועיין להלן בפנים, ד"ה אבל להלן שם, והבאנו שם פי' הראב"ן לתוספתא זו.
ומכאן שאם הביאה ראייה שתבעה כתובתה לא איבדה אותה. וממילא אין כאן סתירה מבבלי גיטין ל"ה ב' שהעיר עליו רש"י בתשובתו שהביא הראב"ן סי' ק"ז הנ"ל. ועיין ב"ח טאה"ע ריש סי' ק"א. ועוד מוכח מדברי הגאון שאינה נאמנת לומר תבעתי, אלא צריכה עדים לכך. ועיין בקונטרס אחרון לבעל הפלאה סי' ק"א אות ה' (לעניין כ"ה שנה) ובבית יעקב לר"י מליסא שם ריש סי' ק"א.
ומדברי הגאון שם משמע שאפילו אם כתובתה יוצאת מתחת ידה עליה להביא ראייה שלא גבתה ושלא מחלה וכו'. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ק' ס"ק ו', אות כ"ה, ומ"ש להלן בפנים, ד"ה ובטור. ומה שאמרו כאן בתוספתא "צריכה להביא ראייה שלא נתקבלה כתובתה" הוא לאו בדווקא שלא גבתה, אלא הוא הרין שלא מחלה ולא נתפשרה, כדברי הגאון.
באו"ז קורא לו "תרומות", עיין או"ז ח"א סי' תרע"א, תרע"ה, ח"ב סי' ל"ח, סי' ס"ב, ועוד.
לפי הראב"ן סי' ק"ז הנ"ל. ועיין בשו"ת רש"י הוצ' אלפנביין סי' רט"ו, עמ' 245 ואילך.
לפי הראב"ן סי' ק"ז, ד' פראג ל"ו סע"א, הוצ' הר"ש אלבק, מ"א סע"ג ואילך.
לפי הראב"ן הנ"ל, ד' פראג, ל"ו ע"ג, הוצ' אלבק, מ"ב ע"א. ואני מעתיק מד' פראג בתיקונים ברורים של אותיות בוררות, כפי שהוא בהוצ' אלבק.
צ"ל: ומודין, כמו שהוא לפנינו, וכמו שיוצא ברור מפירושו.
לפנינו בירושלמי בטעות: להך.
ועיין ירושלמי פי"א ה"ב, ל"ד ע"א, ובשי"ק שם, ד"ה בסוף.
וכ"ה בכמה מן הראשונים. אבל בס' המקת והממכר שער ו', ד"ו י"ד ע"א, חסר "דברי ר"מ".
פסק כחכמים, שלא כר"ש.
וחסרה בכולן המלה "וכותבת".
ו"ל שצ"ל: ואפי' לא (במקום: ואפילו) באת וכו'. ועיין ב"כתוב שם" להראב"ד ב"הסגלה" של הרמ"ז חסידה חכ"ו, עמ' 11.
כלומר, יורשי האשה הבאין ברשותה. ואם יורשי הבעל מודים שלא נתנו לה, והיא לא מחלה להם, אלא נתפרנסה משלה, הרי לפנינו חוב ככל החובות. וכן מוכח להלן מדברי ר' שמעון שמבאר את דבריו למה מוכרת שלא בב"ד, וטעמו הוא במוכרת לכתובה.
צ"ל: ללזון-לא לזון. וכצ"ל בנדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א.
ומכאן מפורש שבמכירה לכתובה עסיקינן. ובבבלי צ"ז סע"א ואילך נשאו ונתנו בשיטת החכמים, כפי שמוכח מן העניין שם, ולפיכך אפשר היה לפרש (רש"י ועוד, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה ר' שמעון) שלר' שמעון אינה מוכרת לכתובה אלא בב"ד.
והפירות הן ליתומין, שהרי מנכין אותן מכתובתה.
אלא שבשניהם: ברובו.
אלא שלפי גירסא ראשונה צריך גם להגיה בדברי ר' אלעזר בר' צדוק. וצ"ע.
והובאה בירושלמי נזיר פ"ה ה"א, נ"ג סע"ד.
לפי הירושלמי, משום שמצאו שומן, עיין בירושלמי פי"א ה"ו, ל"ד ע"ג. ולפי הבבלי בדברים שאין מכריזין עליהן, ועיין בהגהות יפה עינים שם. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 352, הפירושים, עמ' 55, רמב"ם ספי"ב מה' מלוה ולוה, מאירי, עמ' 456, ובמלא"ש למשנתנו.
ועיין להלן ב"ב פ"ו הכ"ו, בבלי שם ק"ו א', ברשב"ם ובראשונים שם.
ועיין בהפלאה כאן ק' ב', ד"ה רשב"ג אומר, ובתוספות קידושין מ"ב ב', ד"ה ה"ג.
עיין בפיה"מ להר"מ הוצ' נעבענצאהל (חלק הגרמני), עמ' 13, הע' 83, וכ"ה בכ"י פריס שם (עיי"ש בהע' הנ"ל), ומתוך שלשה כי"י עם פיה"מ להר"מ שבדקתי הגירסא בשנים מהם: אלא אם כן וכו'. וכ"ה במשנה שבמאירי, עמ' 454, ואף היא לקוחה ממשניות עם פיה"מ להר"מ.
ושם חסר "מכרן קיים", והגירסא היא: אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן מה כוח בית דין יפה אלא אם וכו'. וכ"ה הגירסא במשנה שבמאירי הנ"ל ובפיה"מ להר"מ כ"י פריס הנ"ל (עיין בהוצ' נעבענצאהל, עמ' 16, הע' c) ומ"ש לעיל הע' 29.
אות ח', חלוקת שותפין, הוצ' רמא"י, כ"ח ע"ג וע"ד. ואחרי שהביא את הירושלמי הוא חוזר וכותב: וגרסינן התם אמר לפניו פרטא בן בנו של פרטא הגדול והלא לא תקנו אלא אם כן עשו איגרות בקורת, והחזיר ר' את המעשה. וכ"ה גם בעיטור כת"י על קלף בביה"מ כאן. ודבריו אינם ברורים. ושמא יש כאן פירוש ל"אלא אם כן", כלומר, לא תיקנו חכמים שיהא כח ב"ד יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת. וצ"ע.
עיין בבלי ב"ק ז' ב', והמספרים שנקטו במשנתנו הם בדווקא, כשיטת הרמב"ן בחידושיו ק' סע"א.
עיין לעיל שם בירושלמי במאמר ר' יודן ובק"ע ובפ"מ שם. ואף הסברא מחייבת כן.
ואף שיטת הבבלי היא כן, לגירסת הגאונים והרי"ף בבבלי ק' ב' (עיין במקורות שצוינו לעיל הע' 26), אבל דעת הבבלי שונה בהחלט בפירוש דברי רשב"ג וטעם החכמים.
והברייתא שבבבלי ק' רע"ב קיימת גם לשיטת הירושלמי, אלא שהוא יפרשה בעשו אגרת בקורת.
ואף בבבלי ק' א' וגיטין ל"ג ב' אפשר לפרש כן, עיין בגירסת הגאונים והרי"ף בבבלי, שצויינו לעיל, הע' 26.
כלומר, בשם אביך, עיין מ"ש בתרביץ ש"ד, עמ' 378.
כסיגגון המשנה והתוספתא ומדרשי הלכה במקומות רבים, עיין ברשימה שלי לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 567, ח"ג (שבת), עמ' 72, שו' 7, שם (עירובין), עמ' 457, שו' 24–25, ח"ד (פסחים), סוף עמ' 605. ועיין במשנת חלה פ"ג סמ"א ובשינויי נוסחאות שם.
ועיין מ"ש על גירסא זו להלן בפנים.
ואפילו אם אין בה כדי אונאה, שאינה צריכה להחזיר ללוקח, ואפילו בקרקע שאין לה אונאה לכל הפחות עד מחצה, לשיטת הירושלמי וכמה מן הראשונים.
עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 188.
עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג הנ"ל (בפנים), עמ' 249 ואילך.
מישרים נתיב כ"ו, ח"ב. ודברי בעל נתיבות משפט שם, רס"ב ע"ב, ד"ה והנה, צריכים תיקון.
והרבה דברים בטלים נאמרו בפתרון "ערב הפסח" שלנו, ולא ערבו עלינו.
בב"ר פ"ק, ב' הוצ' הר"ח אלבק, סוף עמ' 1284, מתרץ: אלא לפי שדרכו של נשיא להיות כל חפציו משל ציבור, וזה על ידי שלא נהנה משל ציבור כלום, לפיכך הוא אומר אל תזוז אלמנתי מתוך ביתי. אמר רבי דוסתאי דלא יאמרון לה ביתא דנשיאותא הוא, ישתעבד לנשיאותא (ודברי ר' אלעזר בר' יוסי לא הובאו שם). ברם בכ"י וותיקן, כתה"י המשובח ביותר, לא הובאו דברי ר' דוסתאי, ולפ"ז יש שם ניסוח אחר, והיינו שלפיכך לא תזוז מביתו, מפני שביתו לא היה משל ציבור, אלא משל עצמו, ולפיכך ציווה כן שלא יחשבו שהבית שייך לנשיא (לר"נ ברבי) שבא אחריו, עיין בפירוש מהרז"ו שם (אבל אם היה הבית משל ציבור, אין בידי הנשיא לצוות שאשתו תדור שם). והם דברי ר' דוסא שבירושלמי, אלא בניסוח אחר, עיין בנזר הקדש בב"ר שם. ועיין מאירי, עמ' 475.
ועיין להלן פי"ב, שו' 26–27, ד"ה שכך, ומ"ש שם.
והעיר עליו בח"ד כאן במקומו.
עיין לעיל הע' 45.
ואינו גם בתשובת הגאון (אוה"ג, עמ' 361), ברש"י מהדו"ק, ועוד. ובהוצאות שלפנינו הוסיפו ע"פ הרש"ל בחכמת שלמה, ד' קראקא. והדב הוסיף, כנראה, ע"פ הרי"ף.
ושם: האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני, או בית ארמלות לבתו, ונפל יורשין חייבין לבנותו. ועיין במשנת ב"ב פ"ו מ"ד.
שאם עדיין לא ישב בה כלל, והנותן הרי לא סיים איזה בית (כפי שמוכח מן הסיפא), בוודאי שלא קיימו את הצוואה, ומי מיפס שהבית של המקבל נפל. ודוחק לפרש שקבל עליו ולא ישב.
ועיין בבלי ב"ב קמ"ז ב'. ונחלקו גדולי האחרונים בדין האומר תנו בית לפלוני וידור בו אם הכוונה לדור בו כל ימי חייו, או אפילו שעה אחת, עיין בפירוש הגאון (שהביא בעיטור, מאמר שני קניין, הוצ' רמא"י י' ע"א, שם מתנת שכ"מ, ס"א ע"ג) לבבלי הנ"ל. ועיין מה שהאריך בס' בני יעקב על העיטור שם, ס"א ע"ב ואילך. ועיין בשו"ת דברי חיים להגר"ח מצאנז ח"א, חו"מ סי' ל"ה. ועיין מ"ש להלן, הע' 57, ולפלא שלא מצאתי למי שהעיר על התוספתא כאן. ולא עוד אלא שבתוספתא כתוב "לישב בו" (ולא: לדור בו), ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תרס"ז.
צ"ל: ולה, כמו שהוא בח"א סי' אלף נ"ג הנ"ל.
בח"א הנ"ל לנכון: שתשכירנו.
עיין מ"ש לעיל, שו' 30–32, ד"ה ומלשון התוספתא, ובהע' 54 שם. ובבני יעקב על העיטור, ס"א ע"ב-ע"ג, תפס כדבר פשוט שהאומר תנו בית זה לפלוני וידור בו יש כאן מתנה גמורה, והוא שלו לגמרי, אבל אין הדבר ברור כל כך. ועיין בשו"ת הראנ"ח סי' ק"כ ועוד ובשו"ת דברי חיים הנ"ל (לעיל הע' 54).
כלומר, שהוא נותן לה את המדור משום שמרחם עליה, ונותן לה מדור לכל ימי חייה, אבל מכל מקום לא נתכוון אלא לשם דירה לכל ימי חייה, אבל לא לשם מסחר, שתשכירנו ותקבל ממון, ואין כאן מתנה גמורה.
ועיין בח"ד שהעיר על הרשב"א והר"ן.
ואפשר שבאמת צ"ל בר"ן (כגירסא שבד"ח): האומר (ונשתבש "האומרת" בהשפעת התי"ו שלאחריה) תנו [בית] ארמלות, והכוונה שמצווה כן לפני מיתתו שיתנו בית ארמלות לאלמנתו.
ואפשר שהמלה "לבתי" היא באשגרה מן הרישא.
ועיין עיטור ריש אות פ"ה, פותיקי, הוצ' רמא"י, ס"ג ע"ד.
והיתה לפניו חלוקת הפרקים כמו שהיא לפנינו ובד, ולא כמו שהיא בכי"ע.
בירושלמי שם ממשיך: הדה דתנינן (משנתנו שם ספ"ח) לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. והוא מאמר המוסגר, כדי לבאר "מונחת על השולחן".
עיין מ"ש א"ל אפשטין בספרו תולדות הכתובה בישראל (ניו-יורק תשי"ד), עמ' 13 ואילך.
כגי' השאילתות משפטים סי' ס"א, עיי"ש בהעמק שאלה.
לעיל, הע' 4.
וכ"ה ברוב הנוסחאות במשנתנו שם רפ"ה. ובמשנה שבירושלמי: רבן שמעון בן גמליאל.
הוצ' הר"ש אסף בספרן של ראשונים סי' ו', עמ' 9, הוצ' הר"י קאפח סי' קט"ז, עמ' צ"ד.
ע"כ הוא לשון הבבלי בגיטין שצרפה רבינו לתוספתא.
לפי תוספות ק"ג א', ד"ה ברכת, ב"ב קמ"ד ב', ד"ה ברכת, אוה"ג לקוטים מפי' ר"ח, עמ' 80.
במשנה שבירושלמי ובד' נפולי: מוכרין, כגי' ד. ובשנו"ס לספרי בלק, הוצ' הורוביץ, עמ' 173, שו' 12: "דטר מוכרין ל מזכירין בוי"ר משכירין". והיא משכירין היא מזכירין.
ולא עוד אלא אם מכרה לאחר מותו אין לך תביעה גדולה מזו.
זכרון של פרעון.
כנ"ל להגיה, ועיין בפ"מ.
בכי"מ חסרה כל הברייתא. ובתי' הרמב"ן מעתיק: ואמ' צאו לה מעשה ידיה וכו'. וברש"י מהדו"ק: ואמר לה בחזירתו (מלה זו היא הוספת פירוש של רש"י) צאי מעשה ידיך וכו'. ומהרי"ן אפשטין במוסף התרביץ ש"ג (פירושי רבינו יהודה בר נתן לכתובות, ירושלים תרצ"ג), עמ' 157, הע' 2, מביא בשם הבבלי כי"ר: ואמר לה. אלא שדבריו ז"ל אינם מדוייקים ואינם ברורים. ומה שתיקן בתוספתא הוציא[ו] סמך על שנו"ס אצל צוקרמנדל ועל התוספתא בד"ה. ובד ובכי"ו מפורש: הוציאו. ומש"ש שגם בריטב"א הגירסא היא "ואמר לה" אין הדברים כן, ובריטב"א עצמו הגירסא היא "ואמר" (אלא שבשטמ"ק מביא בשמו: ואמר לה). וכן מש"ש "אבל בירוש' שלנו, ל"ה רע"ד, חסרה סיפא" אינו מדוייק, ובירושלמי אינו חסר כלום, וכמו שהעתקנו לעיל בפנים.
אבל עיין מ"ש להלן, הע' 31, בשם הרא"ה.
כלומר, ברי"ף רפי"ג.
כ"ה בהוצ' שלפנינו ובשטמ"ק. ובכ"י בטעות: צאי ידך.
כ"ה בנדפס ובשטמ"ק, ובכ"י בטעות: לו.
וכן בריטב"א ק"ז א': ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. פי' לישנא קלילא נקט, והכי פירושו שאם אמר שכן אמר לה כשהלך, וקבלה עליה רשאי לומר כן, כיון שעדיין לא פסק לה ב"ד.
כגירסת כי"ו וד בתוספתא. וכן, כנראה, גרס גם הרא"ש בבבלי, כפי שיוצא מתוספותיו ק"ז א', אלא שיש שם חסרון, וצ"ל: [מי שהלך למדינת הים] ובא, ואשתו תובעת מזונות וכו'. וכן ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק): מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא (המלה "וחזר" הוא פירושו של רש"י למלה "ובא") ואשתו תובעת וכו'. ובפי' ר' יהונתן על הרי"ף: מי שהלך למדינת הים וחזר, ואשתו וכו', הכל כפרש"י במהדו"ק, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במוסף התרביץ ג' (פירושי ריב"ן), מבוא, עמ' II.
כ"ה בד"ו רפ"ד. ובד"ק: אשתו.
צ"ל: צאו, כפי שיוצא ברור מפירושו להלן.
הנכון הוא בדדך תמים שבתמת ישרים, ל"ו ע"א: ואמד צאי (צ"ל: צאו) לה מעשה ידיה.
כ"ה בדרך תמים הנ"ל (לעיל הע' 27). והוא מוסיף: בס"א הוגה ה"ק שאם אמר לה הוא כצאתו צאי וכו'.
כ"ה בדרך תמים הנ"ל.
וכן משמע מן הלשון "רשאי" שבתוספתא ושבבבלי, אבל לפי הפירוש שהכוונה לדברים שאמר לה כשיצא, היה צריך לומר "נאמן", כסיגנון הברייתא שלעיל בבבלי, ועיין מ"ש לעיל בפנים בשם תלמידי רבינו יונה. ופירוש הרא"ה (לעיל הע' 31) דחוק מאד.
ובאוה"ג, התשובות, עמ' 367: אם אין טוען בעלה ואומר (צ"ל: שאמר) לה צאי מעשה ידיך במזונותיך יפרע עליה ויתן למפרנס מה שהלוה, אי נמי קדמו ופסקו לה ב"ד מזונות, אעפ"י שאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך מוציאין מבעל ופורעין עליה וכו'. ומדבריו משמע שאם לא פסקו לה ב"ד נאמן לטעון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך.
ועיין בריטב"א ק"ח סע"ב שנדחק בפירוש הבבלי שם ק"ט א', עיי"ש.
אבל בירושלמי במקומו למשנתנו פי"ג מ"ה לא שאלו כלום, שהרי במשנתנו מפורש "ופשט לו את הרגל", כלומר שאינו לפנינו, עיין מ"ש לעיל בפנים, סד"ה הפוסק. ועיין בתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק, בתוספות הרא"ש שם, ועוד.
בירושלמי פי"ג רה"ה, ל"ו סע"א, פירשו את משנתנו: מתניתא בשפסק במעמדה, אבל לא פסק במעמדה אף רבנן מודיי. ולפ"ז כל המחלוקת היא בשפסק במעמד הבת, ולפיכך אמרו כאן "ואין חבין לו", כלומר, אין חבין לקטן אפילו בפניו. ועיין בתוספות ק"ח ב', ד"ה הפוסק.
וכדברי רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק): קטנה. דאין תנאה תנאי, דהא אין מעשה קטנה כלום, אין כופין אותו.
עיי"ש ק"ח ב', ד"ה הפוסק. ואין הכרח לפרש כן בדבריהם, עיין בתוספות הרא"ש שם, ד"ה על מה, וד"ה בד"א, בחי' הרשב"א שבשטמ"ק ק"ט א', סד"ה לא נחלקו, וסד"ה תנא, ובפירוש תלמידי רבינו יונה על הרי"ף שהביא בשטמ"ק שם. ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו, ל"ז ע"ג.
לכאורה דבריו תמוהים, שהרי ה"תנא" הראשון שבבבלי (ברכות ג' ב') מפרש את הברייתא. אבל באמת המלה "תנא" שם מיותרת, ואינה בכמה מקורות (עיין דק"ס שם, עמ' 6, הע' ע') והכל הוא המשך הברייתא שלעיל, עיין בתוספתא שם פ"א סה"ג. ברם אנו מוצאים בבבלי כמה "תנא" שמפרשים את הברייתות, עיין ברשימתו של הר"ח אלבק בספרו "מחקרים בברייתא ותוספתא", עמ' 53 ואילך. ועיין בבלי נזיר ה' א', נ"ב ב' ועוד. ויש כמה "תנא" שאינן שייכות למשנה כלל, וביחוד באגדה (עיין סנהדרין כ"ב ב' ועוד), ובעיקר בזהות אנשים שדרכו של הבבלי לפתוח בתנא, עיין ר"ה ג' א', שם ג' ב', סנהדרין ק"א ב', שם ק"ה א', תמורה ט"ז א' (ועיין פסחים קי"ג ב', ושם אינה ברייתא של תנאים כלל, והלשון "תנא" הוא באשגרה מפני הפתיחה הרגילה בברייתות השונות: הוא... הוא... הוא). ועיין מ"ש הר"ח אלבק הנ"ל, סוף עמ' 53 ואילך.
וכ"ה ברי"ף פי"ג סי' ת"א ובכמה מן הראשונים שהבאנו להלן בפנים.
כ"ה בד"ק ובשני כתי"י על קלף. ובד"ו רפ"ב: ביהודה. ובד"ח: בן יהודה.
בשטמ"ק ק"י ב', ד"ה לאתויי, מביא בשם הרא"ש: פשיטא דאין כופין אותה לצאת אחריו (כלומר, מא"י לחו"ל) וכו', וי"ל דמיירי אפילו הוא מחו"ל וגשא אשה בארץ, ובכה"ג כופין מיהודה לגליל, כדאית' בתוספ', והכא אין כופין משום ישובה של ארץ ישראל. ועיין בבלי גיטין מ"ד ב', ואין שום סתירה משם, ובהיא רוצה לצאת עסיקינן שם.
הראשונים מעתיקים את נוסחת ר"ת באופנים שונים ביחס לבי"ת ומי"ם, אבל מתוך פירוש ר"ת מוכח שאין יסוד להניח שהיתה לפניו גירסא אחרת בירושלמי, חוץ מזה שגרס שם כופין "אותו" (במקום "אותה" שלפנינו).
בשו"ת שלו הוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו, בשו"ת מהר"ח או"ז סי' קמ"ז, מ"ט ע"ב, ובתשובות מיימוניות סי' כ"ח הנ"ל.
ועיין בבלי גיטין מ"ד ב'.
צ"ל: אותה, כמו שהגיה בדרך תמים הנ"ל, עיין לעיל הע' 50.
בשינויים בבי"ת ומי"ם. ואני מעתיק מהוצ' רנ"נ רבינוביץ סי' שפ"ו. ועיין גם ברא"ש הנ"ל. ועיין להלן, הע' 58.
כ"ה בכל נוסחאות התשובה. ואצל מהר"ח או"ז: מיהודה.
בשו"ת מהר"מ הוצ' מק"נ, עמ' 189. ואצל מהר"מ עצמו מקוצר.
צ"ל: מיהודה. וכ"ה בתשובות מיימוניות, ברא"ש ובמרדכי הנ"ל בשם ר"ת.
המוקף הוא פירוש ר"ת עצמו, ולא העתקה מן הירושלמי, ורבינו קיצר ולא העתיק את הפיסקאות "מגליל אין כופין אותו לצאת", "מיהודה אין כופין אותו לצאת".
כל הראשונים שמביאים את דברי ר"ת מעתיקים בשמו מן הירושלמי: נשאתי (ולא: ונשא), והנכון הוא: ונשא, עיין מ"ש לעיל, הע' 52.
כלעיל, הע' 57.
ר"מ פי"ג מה' אישות הי"ט. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ע"ה ס"ק ג', אות י"ד.
בכי"ו שם בטעות: לעיר.
תשובות מיימוניות דשייכי לה' אישות סי' כ"ח, שו"ת מהר"ח או"ז פי' קמ"ז, מ"ח סע"ד, מרדכי פי"ג סי' ר"פ ורא"ש פ"ג סי' י"ז.
ואם אינה רוצה לצאת אין לה כתובה, עיין באוה"ג התשובות, עמ' 372, סי' תתל"ג-תתל"ה. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ר שהעלה שאינו רשאי לעזוב אותה בחו"ל ולמנוע ממנה מה שראוי לה, אלא אם רצה מגרש שלא בכתובה, וציין לשו"ת הר"ן סי' ל"ח, ועוד, עיי"ש.
ועיין בתוספות ק"י ב', ד"ה היא אומרת.
עיין בתוספות ערכין ג' ב' שבשטמ"ק שם, אות א'. ואשר לסיפא "אין הכל מוציאין" הרי שם פירושו שאף אחד אינו מוציא (והלשון "אין הכל" הוא אגב הרישא) ואפילו אנשים.
ואעפ"י שאמרו בבבלי ק"י ב': ואין הכל מוציאין לאתויי מאי? לאתויי עבד שברח מחו"ל וכו', ושם הרי בוודאי פירושו שאין מוציאין את העבד, אלא שאין להשוות דבר הבא מריבוי (שאינו נוגע ישר ללשון המשנה) לדבר המפורש במשנה.
אלא שמלשון הראב"ד ("שכופה את רבו להעלותו עמו") משמע שפירש שבעליו עולה לא"י ורוצה לעזוב את העבד בחו"ל שיעבוד שם בנכסיו, כמו שהבין לנכון בהפלאה ק"י ב', ד"ה לאתוי עבדים. ולפ"ז בעבד הכוונה היא שמעלה את עצמו בעל כרחו של בעליו.
עיין בתוספות ק"י ב', ד"ה ה"ג. ועיין באוה"ג, הפירושים, עמ' 58–59, הע' ח'. ולפירוש הראב"ד (לעיל הע' 68) אין בכלל שום קושי.
לשון ר' יהונתן כת"י: דסתמ' דמילת' במקום שהוא דר עכשיו היה דר בשעת הלואה, שאין דרך בני אדם לעלות ממקומם בכל שנה, אלא מיעוט', והילכ' אין אדם (כנראה שצ"ל: אנו) חוששין למיעוט. וכע"ז בס' התרומות. ומסתבר שר' יהונתן שאב כאן מרש"י מהדו"ק, כדרכו, אעפ"י שבשטמ"ק לא הביאו. ועיין בר"מ וברמב"ן שהזכרנו בפנים (ומש"ש הרמב"ן בשם הר"מ). וצ"ע.
וכ"ה גם ביאהרבוך הפרנקפורטי ח"ג, החלק העברי, ריש עמ' 11. ומלשונו ברור שמעתיק את הבבלי, ולא את התוספתא, עיי"ש. והגירסא "מגביהו בכל מקום שירצה" קשה מאד, וכי יכול הלוה לדחות את המלוה למקום שהוא רוצה, והרי לכל הפחות אנו הולכים או אחרי מקום ההלואה, או אחרי מקום הגבייה (אם לא נזכר מקום ההלואה), ומקום הגבייה תלוי במלוה ולא בלוה. וצריך לפרש שהלוה פורע למלוה בכל מקום שימצא אותו, אם הוא מרויח בכך, עיין חו"מ סי' ע"ד ס"ק א'. ויותר נ"ל לשער שיש השמטה ע"י הדומות בדברי הראבי"ה, וצ"ל שם: מגביהו [כל מה שירצה. ובתוספתא גרסינן הרי זה גובה] כל מקום שירצה, מה שאין כן וכו". וגירסת התוספתא הוא מאמר המוסגר, כרגיל אצל הראשונים.
ולא יפה עשו בתוספתא הוצ' ראם שפתחו הלכה חדשה בבבא שלנו (כלומר, במה שאין כן וכו').
קפודקיא היתה מפורסמת במזרח התיכון בבית טביעת המטבעות שלה, עיין בס' An Economic Survey of Ancient Rome בעריכת T. Frank ח"ד, עמ' 714, 873. ועיי"ש עמ' 218, ובהע' 36 שם.
כלומר, שגירסת ד נכונה.
והכוונה לכסף בשקל הקודש, לכסף ירושלמי, עיין להלן בסוף הפרק.
וממילא עלינו לפרש אף את הרישא בשיטת הבבלי שמעות בבל עדיפות ממעות א"י, והת"ק סובר שכתובה דרבנן, וכמו שהבאנו לעיל, שו' 56, ד"ה מה שאין, ושו' 56–57, ד"ה נשא.
עיין בתוספות י' א', ד"ה נותן, בשטמ"ק שם, ברמב"ן ובריטב"א ק"י ב', במאירי, עמ' 504, בשטמ"ק שם, ועוד.
ועיין בתוספות סוטה כ"ז א', ד"ה איש.
עיין ירושלמי פ"ג ה"ה, כ"ז ע"ד.
כן מעתיק בעיטור, כתובה, ד"ו ע"ד סע"ב, הוצ' רמא"י כ"ט ע"ד. וכ"ה בשטמ"ק י' א', ד"ה חכמים, בשם תלמידי רבינו יונה, ובהגהות מרדכי סוף כתובות.
עיין רש"י מהדו"ק בשטמ"ק, וכ"ה בפי' רבינו יהונתן, במאירי, סוף עמ' 504, ובמלא"ש למשנתנו.
אבל עיין בעיטור הנ"ל (לעיל הע' 81) שאף הוא כתב על בבא זו: אלא ודאי לרבנן איצטריך, וש"מ מטבע היוצא נותן לה, ופירשה ע"פ הבבלי שהחכמים סוברים שכתובה דרבנן. וצ"ע.
ועיין בתוספות ב"ק ל"ו ב', ד"ה ושל, ובשטמ"ק כאן י' א', סד"ה רשב"ג (בשם שיטה ישנה). ואף שהירושלמי דייק ממשנתנו שנותן במטבע היוצא, אפשר ששמואל תירץ אותה, או שלא היתה לפניו בבא זו במשנתנו, כשם שאיננה בהוצ' נפולי ובהוצ' לו (אבל מסתבר יותר שנשמטה בבא זו בשתי ההוצאות הנ"ל בטעות, ע"י הדומות).
וכתב שם בסוף דבריו: ואל תטעה במה שתמצא עוד בירושלמי אמרין בשם ר' מונא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין מה דהיא מפקא היא גביא, דלאו אהא מילתא קאי אלא אמתני' קאי וכו'. וכנראה שרבינו כיוון לעיטור הנ"ל, שלא תטעה לפרש כן.
ומה שכתבנו לעיל בפנים, ד"ה וכבר הקשו, ביחס לרשב"ג בשיטת הבבלי אפשר להעביר לרעת החכמים בשיטת הירושלמי.
ורק אם נישאת בחו"ל ונתגרשה בחו"ל נוטלת במטבע היוצא לפי מ"ד אחד (ולפי מ"ד אחר אף שם נוטלת תמיד בשקל הקודש, עיין מ"ש לעיל בפנים).
ובפני יהושע ק"י ב' באמת הקשה על הבבלי כיצד אפשר להוכיח ממשנתנו שרשב"ג סובר כתובה דאורייתא, וכל דבריו שם קיימים גם לגבי התוספתא, וכמו שכתבנו לעיל בסמוך בפנים. ותירץ שהבבלי כאן סמך בעיקר על הסוגייא לעיל שם י' א', עיי"ש.
התוספתא לא נכנסה כאן בעניין דין דיני קנסות בבבל, ואפילו דנו שם דיינין סמוכין מא"י.
ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך, שו' 59–60, ד"ה חמש סלעים.
כלומר, הסובר כתובה דאורייתא לשיטת הבבלי.
מן הבבלי ק"י ב' אין שום הוכחה אילו מעות עדיפות מעות בבל, או מעות א"י. ולהלן שם אמרו (על הברייתא שלעיל): מה שאין כן בכתובה, אהייא? אמר רב משרשיא ארישא, לאפוקי מדרשב"ג, דאמר כתובה דאורייתא. ופירשו רוב הראשונים (רבינו יהונתן, תוספ' רי"ד קי"א א', שטמ"ק, ר' יהודה אלמנדרי סוף כתובות ועוד) שארישא כוונתו ל"כתוב בו בבל, מגבהו ממעות בבל", ולפ"ז מה שאין כן בכתובה פירושו שאם גירשה בא"י גובה ממעות א"י, אעפ"י שנישאת בבבל, ומקולי כתובה שנו כאן, ומכאן בהכרח שמעות בבל עדיפות. ברם הרי אפשר לפרש ארישא (כלומר, לאפוקי סיפא: כתוב בו סתם), היינו: כתוב בו א"י מגבהו ממעות א"י, ומעות א"י עדיפות ממעות בבל, מה שאין כן בכתובה שאם נתגרשה בבבל גובה ממעות בבל, אעפ"י שנישאת בא"י. ועיין בפי' תלמידי רבינו יונה (בשטמ"ק) שם, ד"ה כתוב בו, ואפשר מאד שפירשו כנ"ל. ועיין גם בריטב"א במקומו שם. אבל בתוספתא לעיל, שו' 56–58, מוכח בפירוש שמעות בבל עדיפות, לפי שיטת הבבלי שהחכמים סוברים שכתובה דרבנן, ומקולי כתובה שנו כאן.